| 7/2007
 הלקוח תמיד צודק.
הטכנולוגיה החדשה היתה מה-זה מגניבה, והלקוחות לא הפסיקו לזרום. באמצע הבלגאן התקבל שדר, "זהירות, כיפות הקוטב נמסות, קרחונים בדרך אליכם". האלחוטן התעצבן ודרש מהמתריע לרדת מהקשר. יש לו תור של לקוחות עשירים ששילמו הרבה כסף על הנסיעה והם רוצים לשלוח הודעות כמו "מגניב פה חחחחח". זה מה שהלקוח רוצה, והלקוח תמיד צודק.
אחרי ששלחו את ההודעות, הלקוחות המשיכו להינות מהחיים. הם לבשו את הפרוות והלכו למסעדה, או לאולם התזמורת, או סתם טיילו על הסיפון.
הסיפון היה הטריטוריה שלהם, אבל עמוק למטה, בסיפונים התחתונים הסגורים, נדחסו נוסעי המחלקה השלישית, והם לא נהנו מהחיים בכלל. הלקוחות העשירים שילמו הרבה כסף על נסיעת התענוגות, והם לא צריכים כושים מלוכלכים שיסתובבו להם בין הרגליים. הלקוח, תמיד צודק, ולקוח עשיר צודק אפילו יותר.
הלילה היה חשוך, והקרחונים נסחפו אל הנתיב, אבל הקברניט הורה להמשיך קדימה במלוא המהירות. הלקוחות העשירים רצו להגיע בזמן. הם שילמו הרבה כסף על הנסיעה, והלקוח תמיד צודק.
מאוחר בלילה, אחד הקרחונים גירד את צד האוניה מהחרטם עד הירכתיים. המים פרצו פנימה והציפו את הסיפונים התחתונים של נוסעי המחלקה השלישית. הלקוחות העשירים לא ידעו את כל זה. "שמעת את זה? מה זה היה?" הם שאלו אחד את השני, וענו לעצמם "בטח איזו תקלה מכנית, לא ביג דיל, האוניה הזאת היא שיא הטכנולוגיה, יסדרו את זה, לא לדאוג".
כשהרצפה נהיתה עקומה, הם התחילו לדאוג, וכשהמים התחילו לעלות, הם כבר דאגו ממש. הלקוחות העשירים כבר לא רצו לשלוח שדרים לחבר'ה שלהם, והאלחוטן, שהשתיק את האזהרות, התפנה לשלוח קריאות לעזרה. ה-SMS הפך ל-SOS.
הלקוחות העשירים מיהרו אל סירות ההצלה, רק כדי לגלות שאין מספיק מהן. מילא שאין מספיק לכולם, כי למי אכפת מהכושים שלכודים בסיפונים התחתונים, אין מספיק סירות אפילו בשבילם. הלקוחות העשירים לא שאלו כמה סירות יש לפני שעלו על האוניה. הם שאלו איך האוכל ובאיזה גודל החדר, איך המשרתים ומי מנצח על התזמורת. הם לא חשבו לקנות סירות הצלה, והלקוח, כידוע, תמיד צודק.
הנשים והילדים של העשירים קיבלו את סירות ההצלה המעטות, ולגברים העשירים, ששילמו הרבה כסף על הנסיעה, לא נותר אלא ללבוש את החליפה הטובה ביותר שלהם, למזוג לעצמם כוס משקה, להתרווח ולרדת אל המצולות כמו ג'נטלמנים.
התזמורת המשיכה לנגן, כך מספרים, עד שהמים כיסו אותה.
עברו הרבה שנים, ושרידי האניה הפכו לבית גידול אקולוגי מרהיב. אלמוגים כיסו את הסיפונים, את שרידי הנוסעים ואת שם האוניה שהיה מצוייר על הדופן. אצות וכוכבי ים גדלו על האלמוגים, וסרטנים, סוסוני ים, צלופחים ודגים מכל הסוגים באו לגור במה שנשאר מהטימטום האנושי.
אף אחד מהם לא ידע שהוא גר באוניה טבועה, ולא היה אכפת להם. הטבע עושה את שלו, הוא יהיה כאן תמיד, ואין לו סנטימנטים לזנים שלא יודעים לדאוג להשרדות של עצמם.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
