אתמול ביקרתי במעון, אבא היה מאושפז בתל השומר ואני לא וויתרתי על הזדמנות הפז.
זה כאילו שכשאני נכנסת למסדרנות כל הזרועות נפתחות אליי לחיבוק חם.
פתאום הדאגה לשלומו של אבא והדיכאון והעצבות והבדידות נשטפו ממני.
העיניים עוד שרפו לי מהבכי של שלשום ואתמול אבל לא הרגשתי דבר.
ראיתי את נועה בפינה מחייכת וצוחקת, לא אכפת לי שכנראה הבלוטה שגורמת לעונג כנראה מגורה אצלה כרגע.
עשה לי טוב לראות אותה צוחקת ואומרת "שמה" ומחברת אצבע לאצבע מאשר מתגלגלת בצרחות ובכי וזעם.
ולורני הקטנה שכל מה שרציתי זה לראות אותה ולחבק אותה.
שאלתי אותה אם אני יכולה חיבוק והיא כרכה את הזרועות הקטנות שלה סביב צווארי וחיבקה כל כך חזק ואחר כך ישבתי מחוץ לכיתה ישיבת עקבים והיא באה והתיישבה עליי וכל כך שמחתי לראות שהיא התגעגעה.
ותומצ'יק שיצא מהכיתה וחייך אליי והזמין אותי לראות איך הוא צבע, הרגשתי את הנפש שלי נכרכת סביב הנפש שלו היפה. שאלתי אותו אם אני יכולה לתת לו נשיקה והוא הסכים והרגשתי איך שהוא שמח שעטפתי אותו באהבה.
הוא זוכר שאף פעם לא כעסתי עליו כשהוא הרביץ, שנתתי לו לקפוץ משידות כשאף אחד לא רואה, שלחצתי את כפות ידיו ואמרתי לו לכווץ את כפות ידיו חזק חזק אחרי שהוא מרביץ כדי לשחרר את האגרסיות. הנפש היפה שלו התפתלה סביב הנפש שלי.
כל הכאב שלי נעלם איתם, הבכי שלי פתאום לא קיים ונהפך לחיוך.
אני חושבת שמה שהכי יפה בהם זה הפגמים שלהם, ילד אוטיסט הוא כל כך מיוחד כל כך יפה וכל כך מצחיק.
הלב שלי נשבר רק מלחשוב שאחרי הפסיכומטרי אצתרך למצוא עבודה קבועה או ששנה הבאה כבר לא אוכל ללכת למעון כמה שבא לי.
וזה מחזיר את הדמעות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
