כי כל מה שיש לי לומר, מילים לחופש

המבול הלילה היה מטורף, רעמים וברקים כאילו הם נוחתים לי בחצר בקולות של תופי דוד עם עומק מטורף.

התעוררתי מהרעמים וחשבתי שבחוץ מתנגנת אורקיסטרה של הטבע. 

עוד תקופה של תפנית באה. הפסיכומטרי יגמר, ואתחיל לעבוד..לעשות רשיון.

שתי הצעות עבודה בסקטור האנתרופוסופי, כמה שזה נשמע מעולה בשבילי להתמקצע בזה אני לששה מזה חוץ מהעניין הכספי שאלה משרות מלאות מעל מינימום.

גם תמיד יהיה לי את המעון בתור הבית שלי, המשפחה החמה שלי שכל פעם שאני עוזבת אני מרגישה שאני נוטשת שוב ושוב את הילדים שלי. 

עכשיו גם הצעת עבודה מאלו"ט נבנת.

ואני באמת צריכה את הכסף, אבל אהנה יותר בעבודה עם הספקטרום האוטיסטי.

זה העניין בקושי, בסבל, שהוא חלק מהחיים שלנו. במקום כלשהו לדברים יש נטייה פשוט לקרות בקלילות בחיים שלי לפי איך שאני רואה את זה. התקבלתי ללימודים בקלות מידי, ועוד לשנה ב' בהכשרה זה לא יכול להיות שזה קל מידי. לחיים יש תנועה כמו של הליכה בבוץ וככה זה צריך להיות.

מכאן נובעת גם הסלידה שלי מהדוניזם ומהנהנתנות..החיפוש המתמיד שלהם בהנאה ועונג שהם זמניים. ישנה חזיריות אובססיבית בעונג באוכל, בסקס, בבידור.. אני רואה את החזיריות הזאתי בכל מקום. היום אין טלויזיה טובה בלי סקס או ריאליטי או אלימות. היום לצאת זה לשבת על הבר בשוק הבשר שאנחנו מחפשים רק מי הולך לחזק לנו את האגו. לשתות אלכוהול בכמויות, לאכול בשר אדום, לצאת למסעדה כדי שישרתו אותנו ויבשלו לנו, ללכת לבית קולנוע ענק ומהמהב בריצוד אורות מסמא עיניים כי יש בו הכל חוץ מסרטים באמת איכותיים ובמקום זה החדש של אדם סנדלר.

וזה גורם לי לכעוס, מה יהיה מאיתנו? חיות גדולות שמנות עם בלוטת עונג ניורולוגית מפותחת במיוחד, אישונים מורחבים וידיים ארוכות מגששות באיזה עוד טוסיק אוכל לתפוס. 

השימוש המדוייק הוא במינוח "הרימן ולוציפר" באנתרופוסופיה.

בגלל זה אני אוהבת לעבוד עם הילדים האוטיסטים, המורכבות שלהם והתלות שלהם במחנכים מחזיקה אותי. הינה, כאן אני כבר לא תלותית, כאן לא אני במצוקה. חושבת שעדיף שיכאב לי במקומם. 

ולפעמים זה לא מספיק, שנים של טיפול עדיין לא גרמו לי להערכה עצמית, הייתי רואה את המטפלת שלי משתגעת לה בכסאה כשהייתי בוחרת להתעלם מיכולותי. היא הייתה מכריחה אותי לומר למה אני מסוגלת ומה ביכולותי ורואה כמה קשה לי לצאת מהמגננה הזאת שמסתתרת תחת מעטפת הענווה.

עד עכשיו, מה יש בי שהוא לא מספיק? איך לא רואים אותי? אני חיה רק בשביל לעזור לכדי טוב בשביל אנשים, המטרה שאליה נולדתי היא להיות מטפלת ולעזור. האם בעולם שלנו זה לא מספיק?