כי כל מה שיש לי לומר, מילים לחופש

אני זוכרת את עצמי בערך מגיל 16 מעריצה את פרידה קאלו, אפילו יותר מאת היצירות שלה אהבתי את הפרסונה שלה.

אני זוכרת שלא הרבה זמן אחרי שהתחלתי להיות מטופלת אצל צילה סיפרתי לה על אהבתי לפרידה, והיא שלפה לי מארון הספרים שלה את האוטוביוגרפיה שלה..עד היום אני זוכרת את הצמרמורות שקיבלתי כשראיתי מכתבים שהיא כתבה או רישומים.

אותה תחושה שכשאני פותחת בספר אמנות של אמן שאני מעריצה ונגלת אליי יצירה שגורמת ללב שלי לרעוד.

אבל את פרידה אהבתי כי אהבתי כל מה שהיא. את החיבור למסורת שלה, את הסגנון ציור שלה עם סימבולים מהטבע, את האי התחשבנות כשציירה את כאבה. 

עצם העובדה שהיא לא דפקה חשבון לאף אחד, מעין טוטאליות. והאהבה שלה לדייגו ריוורה, הפאלומה שלו, והסבל שהיא קיבלה ממנו ועדיין אוהבת, אוהבת כמוני בטוטאליות עוטפת.

אני זוכרת קיץ אחד שהייתי עושה צמות כמו שלה ועוטפת אותן מעל הראש.

אהבתי אותה כי היא כבשה כל מכשול והתגברה עליו, במיניות שופעת ומתפרצת, ועל זה אני מקנאה בה.

כשאני מביטה בפרידה קאלו אני רואה את הטוטליות שמתגלמת גם בי: כשכואב אז זה כאב, כשאוהבים זאת אהבה, כשאידיאליסטים זו אידיאולוגיה, כשרוצים זו עשייה.

זה מזכיר לי שבתקופה האחרונה אימצתי נטיות סגפניות קיצוניות..קיבלתי תבנית חשיבה של נזירה ג'יינית שאני לא רואה טעם אפילו להרוג חרק שמציק לי.

התעסקות במשמעות העונג ואני לא מדברת רק על סקס, אני מדברת על אוכל ואלכוהול וכל מה שקשור ביצרים.

אני מרגישה שמהבדידות אני נהיית רדיקלית מיום ליום, לא ברור לי למה אבל. 

אבל פרידה קאלו הייתה מרהיבה, מינית ושופעת צבעוניות ופשוט גורמת בתעוזה שלה ליפול שדוד לרגליה.

קינאתי בה, באמת שכן, בכישרון שלה ובדעתנות. אבל אני מקנאה במיניות שלה הבטוחה בעצמה במעין אנרגטיות מלאת חייבים ווייברטיבית כזו.

צריך איזה סוג של אהבה כדי להרגיש ככה