כי כל מה שיש לי לומר, מילים לחופש

אני לא רוצה להפוך את הבלוג הזה מהבלוג שלי על עצמי לבלוג על החבר האו.סי.די הטורטי שלי.

בזמן שאני משרה את התחתונים שלי בשמפו כביסה אני אמצא את המרכז שלי.

כן, אני מרותקת מההפרעות האלה.

כן, אני לא שופטת אותם לרעה ואין לי דיעות קדומות פוגעניות לגביהם.

תכלס, אין לי בעיה עם אנשים עם ההפרעות האלה.

אז למה אני מוטרדת?

כשהכרתי אותו ואת המשפחה שלו חשבתי שהם מפאקינג פלזנטוויל, שהם נותנים לו הכל והוא אפילו לא צריך להתאמץ ושהם התא המשפחתי המושלם.

כשהוא סיפר לי על איך שהם טיפלו בו והתייחסו אליו הבנתי שיש לו זוג הורים ושתי אחיות יותר ממושלמים, מה שחשבתי עוד מקודם.

חשבתי שהכרתי אותו שהינה מצאתי בחור שלידו אני נראת נערה בהפרעה... ששוב, המשיכה שלי לבני זוג שצריכים נרסינג הביאה אותי הלום אפילו ללא מודעות.

טוב לי איתו, כיף לי איתו, הוא הגבר החזק הג'נטלמני הגבוהה החסון שרציתי שישמור עליי.

מקודם מי שהוא היה לא הפריע לי, אין שום סיבה שעכשיו. 

בכלל, בשבת דיברתי עם אמא שלו על הסרט "וינסנט רוצה לים" והתברברתי כמה שהוא מעולה וכמה שאני נמשכת להפרעות האלה..

תכלס תמיד פנטזתי על חבר כזה.. אחד שמגמגם או משהו כזה.

והוא לא. הוא בחור רגיש מתוק ואוהב שמת לי על התחת. 

שתמיד מחמיא לי על הלבוש.

שצוחק איתי על החורניות שלי.

שמחבק אותי כל הזמן.

שנהנה מהסקס איתי. 

אני לא צריכה לדאוג. יש לי חבר מקסים.