כמעט אמא לשניים ועוד

מזמן, מזמן שלא כתבתי כאן. הרבה דברים השתנו למרות שהבפנוכו נשאר כשהיה... אותם לבטים, הרהורים, סוג של יסורים, הכל פה, חי ונושם.
אני כבר מזה שנה וחצי כבר לא "כמעט אמא לשניים אלא אמא לשניים בכל רמח איבריי: עייפה רוב הזמן, עובדת בעבודה חדשה מאתגרת ומעניינת שגוזלת ממני הרבה אנרגיות. מה שכן חדש הוא שאני הולכת לפסיכולוגית על מנת לנסות ולפתור חלק מאותן התלבטויות שמלוות אותי ב 10 שנים האחרונות. האם משם יבוא עזרי? איני יודעת. מתלווה איזושהי הקלה בלדבר על הדברים שלא כל כך פשוט לדבר עליהם, אפילו עם האנשים הקרובים, אולי במיוחד עם האנשים הקרובים. לפעמים אחרי שיחה איתה, אני חשה מרוקנת מאנרגיות, כמו בלון שיצא לו האוויר, או שקית שוקו ריקה. סוג של ריק, עייף אבל די נעים