שבוי העבר

נובמבר 2003

מחנה זיקים.

המחנה שהיום כלכך הרבה מדברים עליו בעקבות כל הסיפור עם הקסאמים והחמאס, ממוגן - לא ממוגן, בטוח - לא בטוח, מי חשב על זה אז? אותו המחנה, שכשהגעתי אליו, ראיתי בו רק איזה מפלצת מאיימת שמאיימת לבלוע אותי בעודי חי. מה אני עושה כאן לעזאזל? למה אני עוד בקושי מכיר מישהו? כמה זמן הולכים לכלוא אותי כאן? ריחפו כל השאלות האלה מעל ראשי. אמרתי לעצמי לקחת נשימה ארוכה, ולהרגע. סה"כ עוד שלב בחיים, שלחץ לא מוסיף לו. וחוץ מזה, עוד חודש מקסימום שוכחים את הכל.

ירדנו מהאוטובוס עם כל הקיטבגים, "לעמוד בשלשות!!!" צורחים עלינו כמו כלבים. למה? מה עשיתי רע? הרגשתי בחילה איומה מתקרבת, מנגנון הגוף שלי מנסה לברוח משם מהר ככל האפשר. אבל המנגנון האחר שלי - הנפשי, זה שברח מעצם היותי "שבוי העבר", זה שבחר בחיים - גרם לי להוציא פרץ צחוק מתגלגל, אחד כזה שלא יכלתי להספיק. מכירים את זה? זה שבא ברגעים הכי לא נכונים, אבל אולי הצחוק הכי חזק שיש. ניסיתי. באמת שניסיתי להתאפק. המ"כ המפחיד הסתכל עלי, כאילו ידע שאני עומד להתפרץ, אני מנסה להחזיק. ממש בכוח, אבל האוויר.. האוויר רוצה לצאת החוצה, הפה מתחיל להתעוות. דממה. ואז אני עושה את השטות הזאת. מתחיל לפרוץ בצחוק כזה גדול מלווה בבכי קל. מנסה להפסיק אותו אבל לא מצליח!!

-"משהו משעשע אותך?" נשמע קול נשי-לא אנושי שפרץ מהבחורה ההיא עם השרוך.

-"סליחה." (נו מה אני אגיד?)

-"איך קוראים לך?"

-"דודי. המפקדת."

-"בוא, בוא תתקרב"

התקרבתי.

-"יש לך בעיה פה דודי? אולי קשה לך פה מדי?"

-"לא. המפקדת"

-"יופי. מיד אחרי ארוחת ערב ניגש לרס"פית. לוקח דלי וסמרטוט ועושה את השירותים. ברור?"

-"כן המפקדת".

השפלה. ביזיון. אבל נהניתי מכל רגע. אף פעם בחיים שלי לא הייתי ה - "טרבל מייקר". ממש נהניתי מזה. אפשר להרגיז פה אנשים. מה אפכת לי להרגיז אותם? אני יודע מה השיבוץ שלי....הם לא משפיעים על כלום... עייני נצצו בחיוך מרושע. התחלתי להנות.

סיימתי לנקות את השירותים, כמובן לאחר בדיקה מעמיקה של הרס"פית. הלכתי לשבת על איזה ספסל. הייתי ממש מותש, הפסדתי איזה שיעור או משהו. לא נראה לי מעניין. הבנות כבר משוחררות לשעת הט"ש.

-"היי!" היא קראה לי, לא זיהיתי מי זו בהתחלה.

-"אהלן, מי את?" שאלתי.

-"חח.. מצחיק אתה"

-"אממ.. אהה!! אורית!! לא זיהיתי לרגע.. אני פשוט גמור מעייפות"

-"כן, שמעתי על הסיפור עם השירותים.. כל הפלוגה מדברת על זה..."

-"אוי ואבוי"

-"בקטנה... יש לך אש?"

ישבנו ביחד, עישנו סיגריה. היא סיפרה לי שלא עשינה כבר חודשיים, אבל הצבא הזה מתחיל להרוס אותה. התבוננתי בה וניסיתי לתאר לעצמי איך אפשר להרוס בחורה כלכך יפה. וואו. היא ממש יפה - עכשיו כשאני חושב על זה. שיער שחור גלי כזה, עור לבן חיוור וקצת אדמומויות על הלחיים, סומק טבעי שכזה, מבט חם ונעים, בחורה שהיא לא נראית תמימה, אבל יפה כמו תמימה.. קשה להסביר.

חזרתי לשיון באוהל, העברתי קצת צחוקים עם החברה שהיו איתי באוהל. כשהתחלנו להירדם, התחלתי לחשוב עליה. דמיינתי אותה שוכבת איתי בשק השנה, ונהניתי מכל רגע. הייתי צריך לגלות קצת איפוק כי בכל זאת, אני לא לבד באוהל...

כל היום למחרת חשבתי עליה. בא"ג הבוקר, הסיוט הכי גדול שהיה בטירונות הזאת, בארוחת הבוקר, שכלכך רציתי לשבת לידה ונפנפתי לה מרחוק, אבל המ"כים האלה הפרידו בין שני המחלקות. חשבתי עליה בשיעורי הבוקר על הנשק, חשבתי עליה בארוחת הצהריים, כבר הייתי מיואש. אני לא מצליח לפגוש אותה!!

ראיתי אותה יוצאת מחדר האוכל. בקושי התחלתי לאכולף, כי המחלקה שלי נכנסה אחריה. החלטתי לא לאכול ולצאת אחריה. היא הופתעה.

-"לא נכנסתם עכשיו?"

-"בקטנה אני לא רעב.." ניסיתי לשכנע.

כל הפלוגה אוכלת ורק שנינו בחוץ.

התיישבנו על ספסל.

שיברנו ודיברנו ודיברנו.

היה שיעור פלוגתי. ישבנו ביחד.

אני מתחיל להבין שזה זה.

מתחיל להבין שיכול להיות פה משהו טוב.

התייעצתי עם חבר שלי, זה המתנחל שבהיתי בחבורה שלו, שבוע לפני כן, כשהתגייסנו. הוא אמר לי שלדחות הכל לסופשבוע. לא לעשות שום דבר טפשי בבסיס. תיארתי לעצמי שהוא צודק, אבל לא כלכך רציתי לחשוב על זה יותר מדי.

שבוע וחצי "ביחד" החלטתי ללכת עד הסוף. ישבנו בשעת הט"ש על הספסל המרוחק ביותר שמצאנו. לא ידענו לאן הוא כלכך קרוב.

אמרתי לה שאני חושב עליה. היא הסמיקה והסיטה מבט, כאילו תוהה מה היא עושה עכשיו. נתתי לה נשיקה. היא החזירה.

-"חיילים!!!"

הסטנו את מבטינו בבהלה. תפסו אותנו.

בדיעבד התברר לי שזה היה המ"מ. עצבני כמו המוות. גורר אותנו למפקדים שלנו.

"מה זה צריך להיות"..."עוד לא למדתם מה זה להיות חיילים".."משפט! משפט!" זה כל מה שאני זוכר מהשיחה-צעקה ששטפו אותנו המפקדים. לא הקשבתי להם בכלל. את מי זה מעניין.. נשיקתי אותה!! יש לה את השפתיים הכי מדהימות בעולם. לא יכלתי לשכוח.

נשפטנו. לא ממש חיבבו אותי שמה. קיבלתי שבת. גם היא. לא שזה עזר, כי השגיחו עלינו בשבע עיניים.

לא שזה עזר, כי היא ניגשה אליי וסיפרה לי שהיא מתחרטת על מה שעשתה. לא בגלל המפקדים ולא בגללי. יש לה חבר, והיא לא הייתה בטוחה, אבל היא אוהבת אותו.

לא היה לי הרבה מה לעשות עם זה. הרגשה חמוצה כזאת מילאה את הלב שלי. הרגשה שהזכירה לי משהו שהוא קרוב-רחוק ממני. משהו שחוויתי לא מזמן. דמעה ירדה מזווית העין שלי. שיט! התאהבתי, וזו הייתה הטעות שלי.

נובמבר 2003

רצתי יחף על החול שכבר לא היה כלכך חם, כאילו ברוח מן המציאות, בכלל לא אל הכיוון אליו אני אמור ללכת. עוצם את עיני ברגע אחרון של השמש הנצחית שהנה - הולכת ונעלמת. לוקח החלטה, פונה פנייה חדה שמאלה ורץ על המים הקפואים של חוף הים של נובמבר עד שלא יכול עוד וצולל. 10 שניות של שקט, של הלם, של קיפאון מצמרר קם. קולות תרועה נשמעים מרוחק, ונדמה היה כאילו השמש חיממה את גבי, למרות שמדובר היה בשנייה לפני שקיעתה.

קצת לא ברור הטקס המשונה הזה שהחלטנו לעשות ביננו, ערב לפני הגיוס שלנו. מסורת, שלא באה משום מקום, אבל סתם צמחה - מתוך התערבות נואשת, ותפחה למימדים מדהימים. אבל עם מסורת, גם אם היא רק בת 4 חודשים, אי אפשר להתווכח. כל אחד שעומד להתגייס, מחויב בטבילה המסורתית הזאת בחוף הים של חוף הצוק בתל אביב, אפילו אם מדובר בחודש ינואר או במקרה שלי, נובמבר.

די פחדתי להתגייס. לא הייתי בטוח שיש לי את הכוחות האלה. התחלתי לחיות רק לפני שנה, בתחילת כיתה יב', בקושי הספקתי לחוות דברים כמו שרציתי לחוות אותם, והנה - עכשיו אני חייב לשכוח מהכל, להתחיל חיים חדשים עם משמעת, רחוק מהבית, מהחברים, עולם אחר... של ה-"מבוגרים". לא כלכך רציתי להתחיל את ההתחלה החדשה ומעייפת הזאת, למרות שמצד שני נורא רציתי לשנות את העאווירה, בכל זאת - נובמבר... כולם כבר התגייסו ואני בין האחרונים. זהו. אומרים שלום לשיער המתולתל והפרוע, אומרים שלום לג'ינסים הקרועים ולחולצות היום-יום... אומרים שלום לבגד ים, אומרים שלום לגראס, אומרים שלום לחופש. אולי החופש הארוך ביותר בחיים.

נסעתי עם ההורים לתל השומר. השעה הייתה 7 בבוקר, היה נורא מוזר לי למצוא את השמש עוד עומדת במזרח. שכחתי אפילו את המראה של העולם בשעה כזאת. מאז פעם אחת שהתעוררתי מוקדם באוגוסט, לא ראיתי את העולם בשעה כזאת. די מעניין, אבל די מדכא. הרבה פקקים, הרבה נפיחות בעיניים. אבל גם הרבה ילדים, משום מה.

הגענו למקום... ישבתי איתם איזה חצי שעה לפני שקראו לי בלוח הגדול הזה בחוץ. ת'אמת, לא התרגשתי כמו שהתרגשתי כמה ימים לפני זה. כנראה הייתי עייף מדי. היה די מעניין לראות שמה שאני נמצא בתוך בועה מסוימת. אני וכל הסובבים אותי. לדעתי זו הפעם הראשונה שראיתי מתנחל. ממש - אמיתי כזה, עם החברים שלו שמנגנים על דרבוקה ככה, עם הכיפות מתנודדות מצד לצד. ראיתי גם ערסים, הרבה ערסים, אבל לא מהסוג החולוני שאני מכיר.. אלא סוג אחר כזה... נראה לי שירושלמים או משהו.  ראיתי גם אנשים פחות או יותר במצב שלי, וראיתי כזה שהפחידו אותי. כאלה שהזכירו לי את עצמי כפי שהייתי לפני קצת יותר משנה.

עליתי על האוטובוס עם כל האנשים האלה שמשום מה התגייסו יחיד איתי. ההורים הגינבו מבט, רואים שקשה להם - אבל גאים. האמת, גם אני הייתי גאה. לפני שנה וחצי הייתי בטוח שאני לא אתגייס, למה אני צריך את זה. יכלתי להוציא פטור משירות ביטחון, אבל החלטתי שלא לעשות את זה, ופשוט כמשמעו - התנדבתי לשרת את המדינה. אני חושב שזה היה מטעמים אידאולוגים, אבל בטוח שיש גם מניעים אנוכיים משהו. פשוט לברוח.

"אני מתבונן בכם עכשיו - וגאה בכל אחד ואחד מכם" אומר לנו הזקן התמהוני אבל הנחמד הזה בתחילת שרשרת החיול. "אתם הגיבורים של המדינה הזאת! לכם אנו חייבים את חיינו! אני אוהב כל אחד ואחד מכם. תגידו לי, איזה עוד צבא בעולם יש לו אנשים מגוונים כלכך? אנשים שמתנדבים לשרת אותו? אנשים שרק לפני יומיים היו ילדים?" האמת - הבנתי שהוא די צודק.

התלחנו את שרשרת החיול, טביעות אצבעות, צילומים וכאלה.. אתם יודעים. בזווית עין קלטתי את מור. היא התגייסה יום לפני. כנראה השאירו אותה שמה לילה או משהו, לא יכלתי לצעוק, בקושי לנפנף בידיים, היא לא ראתה אותי. כאילו סמל ליחסים שהיו ביננו בשנה האחרונה. כמה שרק רציתי ממנה תשומת לב, היא לא ראתה בי הרבה. אבל התגברתי עליה. הסתטתי את מבטתי וראיתי מישהי. מבט אחר הפנה אותי למישהי אחרת. כמו שנאמר, ולא בכדי, יש הרבה דגים בים.

החלטתי לצוד. נראיתי די טוב על מדים. ראיתי אחת דיברתי איתה, כמעט 10 דקות שלמות. היא חמודה, אבל די מהר כבר לא היה לי יותר מה להגיד. קלטתי שלידי מתיישבת עוד מישהי. היא גם חמודה. קוראים לה אורית.

לא ידעתי שאת השם הזה אני לעולם לא אשכח.