רגשות הם דבר שאמור לבוא אוטומטית, בהקשר לדברים שקורים. ובכל זאת, החברה האנושית מקצה ימים לרגש: ימי זכרון לאבל וצער, ימי הולדת וחגים לשמחה וכדומה.
אבל איך מחליטים איזה יום מיועד לשמחה ואיזה לעצב? כשהתחררנו מהיטלר זה יום השואה וזה יום אבל, לעומת זאת כשהשתחררנו מהעבדות במצריים זה פסח, וזה חג שמח. יום שמזכיר מוות של אנשים מאותו העם ברור לי לחלוטין למה הוא מסמל עצב אבל בכל זאת לאנשים מהצד השני הוא סוג של שמחה לאיד. <אני קצת חוששת להישמע גזענית אבל> שמעתי אתמול את המוסלמים מהואדי שרים מהמסגד "אללה הוא אכבר" אתמול בערב יום הזכרון, בקול רם מאוד. אני לא בטוחה אם זה בא לציין את האובדן גם שלהם או את השמחה לאיד על האובדן שלנו, או אולי את שניהם אפילו.
אז למה בעצם לבחור יום קולקטיבי אחד למדינה? בנוסף לימי האזכרה של המשפחות השכולות, אנחנו הרי זוכרים כל השנה. אבל לא מרגישים. אבל ביום הזה אנחנו מתאחדים ומזדהים עם הרגשת האובדן. הידע שחייל נפל בקרב עולה למודע והתחושות המתאימות איתו, ואז אנחנו מזדהים עם חברים ומשפחה, שאצלם הידע והרגש הזה במודע כל הזמן.
אז המשמעות של ימי זכרון היא בעצם הזדהות קולקטיבית.
ולאחר הקולקטיביות והשייכות הזאת, טוב שבחרו בישראל לשים את יום העצמאות. ככה אנחנו מרגישים קולקטיבית גם את העצב וגם את השמחה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
