חופש.

היום כשאמרת את המשפט הזה שבאמת לא שמעתי כלכך הרבה זמן ולרגע הצלחת להשתיק אותי... אפילו שאתה נהיה ממש טוב בזה לאחרונה, גרמת לזה להיות קצת אמיתי כי תמיד אני שונאת אותך, ותמיד אני אוהבת למצוא את מה שאני שונאת בך שניה אחרי שאתה מדבר עליי כאילו אני שקופה כאילו אתה בעצם אני, כמו שאפ'חד אחר לא יודע לדבר עליי, ותמיד להבין באיזה מצב-רוח אני או זה שטות אם זה לחדור עמוק בנבחי נשמתינו.

אפילו שכחתי להזכיר במילה את כל מה שהיה לפני שיחת הטלפון הזאת... כל הדחיה והשברון הלא ברור בכלל שגרמת לי להרגיש. על הגועל. פתאום חזרתי לאחת מהרגעים ונזכרתי כמה רע...

אבל עכשיו...

ולמה אני מדברת איתך בכלל?! אתה חצוף ומרגיז ומטונף ולא כאן בכלל! אבל למה אנחנו לא ביחד אפילו?... ניסיתי ללכת ולדמיין שאתה ליד מחזיק את היד שלי, זה הלחיץ אותי כשזה נראה טוב.

ותמיד כל פעם אחרי שמתעורר בי רגע קטן אני מצליחה להשתיק אותו באיזה משהו שאני ללא ספק שונאת בך, כמו שאתה תמיד מזכיר את השם שלי, בערך כל כמה משפטים תוסיף לך נגה בשביל.. בשביל מה?

ולנסות לשנוא את זה שאני אוהב שאני מתעצבנת כשאתה עובר את הגבולות הברורים שאני מציבה לך למרות שאני כלכך נלהבת כשאני מצליחה לעצבן אותך מסקרנות או סתם כי אתה לא מצליח להבין אותי.

שנאה-אהבה הדדית.

אני אוהבת את הסיפורים ההזוים שלך, הרצונות העוד יותר הזוים שלך...

הכנות שלך, החוסר אמינות אבל העודף ביטחון שאתה גורם לך להרגיש כלפייך.

שאתה תמיד תמיד תמיד מנתח כל דבר הכי קטן שאני עושה. ובמיוחד כשאתה לא מבין.

'גרמת לי לחייך זונה', יש משהו במשפט הזה שלא זורם טוב... כי הקשר בינינו גורם לי לחייך כלכך הרבה אבל בעצם תמיד בכוח אני מוחקת את החיוך הזה בשביל לא לתת לו להיות אמיתי מידי.