אני יושבת על עדן החלון בחדר בבית של אמא כשהמזגן דולק בפנים אבל החלון סגור כדי שהריח לא יכנס לחדר. יש רוח חמה כזאת של אמצע אוגוסט אבל נעים. הכל נמצא בדיוק במקום, אפילו ליידי יושבת על המיטה של כרגיל. אמא בעבודה וכבר סידרתי את המטבח.אפשר לראות מכאן את כל החצרות של השכנים, הכל ירוק או ירוק סנטטי. וכאן הכל יבש ומלא חרא של ליידי. אבל זה המקום שלי, זה בדיוק הזמן שלי. יותר מידי מחשבות על העובדה שעוד 4 חודשים אני כבר בת 18.. ואני לא רוצה את זה. הרי זה הזמן שלי.. בלי לעבור לאיזה בית ספר שדה לשנת שירות ובלי לטוס לחו"ל לשבוע להתחרפן ולראות תרבויות אחרות. ואני אפילו לא צריכה לקרוא את כל העבר של הבלוג, אני זוכרת הכל, את כל הרגעים של האושר ואת כל הרגעים שפגעתי ונפגגעתי והיה אפילו קצת קשה.
אני צריכה מצלמה עכשיו.
איך בדיוק מגיעים למצב שלא רוצים שהזמן יימשך? שהכל יישאר בדיוק איפה שהוא נמצא והכל יישאר באותה סיטואציה, אפילו שאין אושר, או אפילו אושר קטן.. לפעמים אני חושבת שקשה מידי לעקל את החיים האלה, לממש לגמרי ולקלוט את כל מה שאתה מרגיש וחווה, הכי בזמן החוויה אין לך מושג כמה משמעותית היא תהיה בשבילך אפילו 5 דקות מאוחר יותר. כמו התאונה הראשונה שפשוט הסעת חבר לשחק כדורגל וזוג עם תינוק באוטו נכנסים לך בדלת האחורית. טראומה. אבל אין נפגעים.
יש לה 7 גורים מהממים.
לילה אחרון על הגג זה מלחיץ, איפה תהיה אחרי זה? אי אפשר לשמור על קירבה או לפעמים על קשר כלשהו.. כי זה הזמן שלנו, עכשיו. לא כשפתאום נזכר עוד שנתיים כמה עצומים הלילות האלה היו. וכמה שפספסנו את הזמן הזה. זה עוד מקום שלי, שלנו. אפילו שחלקתי אותו עם עוד כמה. אבל תמיד יישארו הרגעים שאתה מבין כמה זה חשוב.
עכשיו. זה המקום שלי.
אני מתגעגעת. פתאום להריח את הבושם שלך מטריף אותי. להריח אותך, בלי לגעת בך.
'אלף ברכות לילה טוב הן אלף קללות, כשלא במחיצתך'
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נֹגה (;
