דרך העיניים שלי.

תארו לכם, סיפור שהולך ככה...

אני כותבת לי לעצמי במייל (עשיתי לי בלוג במייל) שיצאתי מהמבחן בביולוגיה בתחושה שכולם חלזונות...

וזה גורם לי להרגיש שכולם פחות מאיימים...

וממש אח"כ, אני קולטת שמתחילים לכנות את המורה לביולוגיה, שקוראים לה חיה, חיהזון...!!!

וכל האנשים שאני ביחסים טובים איתם (שאני אחת שמתקשה בקשרי אנוש) לבושים צהוב ביום למחרת...

ומאז התחלתי לשים לב, במשך חודשיים שלושה, 

לאנשים הלבושים צהוב, כי משוגר בכך מסר מעודד כלפיי... (זה רעיון נחמד, אבל כמשחק,

ואני לקחתי את זה אשכרה ברצינות!)

וגם שולחנות הבצפר מתאייפנים פתאום בציורי קומיקס כזה של ילד שמסתכל על חילזון ויוצאת לו בועה של "umm.. hello"

אז מה המסקנה, אתם שואלים ? ובכן, במקרה של ילדה נסערת שכבר איבדה איזה קצה חוט...

 העולם עוקב אחר המייל שלי, ומתאים את עצמו אליו! ממש הלכתי והאמנתי לזה...

גם כן, מתי נדפק לי המוח ככה? 

ואיך יצאתי מזה? בהמשך, ידידיי... קודם נראה אם תגיבו...