אני עכשיו באמצע משהו,משהו שמהווה חלק נורא חשוב בחיים שלי-כי אני סוף סוף עושה משהו שאני
נורא אוהבת,סוף סוף
משהו שאני באמתי אוהבת,אחרי לבטים של שנים בין כל כך הרבה תחומים ודברים שהשתתפתי בהם
והרבה זמן של ציפייה
דווקא עכשיו אני מתחילה לקבל את הדברים שאני כל כך רציתי בחיים שלי,לפחות הטכניים..
וזה כל כך גורם לי להיות שמחה,מאוד שמחה,אני כמעט מאושרת
וזהו,שזה פשוט לא!
אני באמת חיה את החלום,אבל בדרך מתפקששים דברים-שזה מעצבן-ואתה מגלה בעצם במי לבטוח ובמי לא
ואז באים המילים הכי קשות מבנאדם שאתה מצפה ממנו לעזרה,והוא שם זין עליך,על כל מה שאתה חושב ומרגיש..לא שאני כזה מתפלא,פשוט עכשיו?
ואני מבינה שבעצם אני לא באמת נועדתי לעשות את מה שאני הכי רוצה
ושאפילו שבכל זאת אני ינשך שיניים יותר חזק,יעשה ככה יעשה ככה ויתגבר
זה שוב ייפול ושוב יהרוס ושוב יקרה,והגלגל חוזר על עצמו.
זה לא שאין רגעים טובים-יש.
אבל הם קטנים ושבריריים
אולי מה שבאמת מפחיד אותי בכל הקטע,שדווקא בדבר שאני הכי אוהבת לעשות-אני צריכה להיראות הכי שבורה ופגועה,וזה קשה לי להתחבר לזה ממש,ולעשות את זה כמו שצריך
אבל שאני חוזרת ומנסה לנהל חיים רגילים זה פשוט קורה בשניות,שאני פשוט בוכה שוב כמו ילדה קטנה
מצטערת,אני פשוט מאמינה שבכי עוזר
אבל פסיכולוגית-כמה אפשר לבכות?
כל יום?
וזה לא שאני מתפלא,אני לא חושבת שאני כזה רמבו,אני לא מתיימרת להיות שום רמבו,אני אישה ואני בנאדם שעובר עליו הרבה,ואני בוכה וזה פשוט קורה
אבל משום מה אני כל כך נסערת מהתקיפות שזה קורה בה,ומהעוצמה של כל פעם
כאילו אני חוזרת לעבר הרחוק שלי-הימים של זיוף ענק ומתמיד
"כן,את סובלת,אבל אסור שאף אחד ידע,שאף אחד לא יבחין
את לא צריכה עזרה,את רק צריכה להפסיק להתנהג כמו ילדה קטנה
תעמדי על הרגליים,תיישרי מבט ותחייכי,אפילו שבפנים את בוכה
תחייכי,כי לכולם יש בעיות ולאף אחד לא אכפת מהקונפליקטים הקטנים והמנופחים שלך
אז פשוט תפסיקי לרחם על עצמך,ילדה קטנה ומפגרת,את לא מבינה כלום
את פשוט צריכה להתבגר ולהבין שזה חלק מהחיים,ואף אחד לא בוכה כל הזמן
אז תתעלמי,זה יעבור,רק תעשי מה שאני אומרת,ותחייכי,ותהיה הילדה הקטנה של אמא,כי אמא יש רק אחת,והיא אוהבת אותך,מאוד אוהבת אותך,אבל כרגע היא עוברת תקופה קשה,ובתקופה הזאת היא תרביץ לך קצת,ותגיד דברים נוראיים,ואת פשוט צריכה להתגבר,
תתגברי!"
אז אני לא רוצה להתגבר על הכול,לא רוצה להעמיד פנים שכלום לא קרה,שהכול בסדר,שאני מיסטר מושלמת ושהחיים נפלאים
קשה לי,כואב לי,ופשוט נמאס לי
אני לא מסוגלת לשמוע שטויות של אנשים אחרים לעוד שנייה אחת,ונמאס לי לרחם על אנשים ונמאס לי אבל פשוט נמאס לי לנסות לחשוב בצורה אופטימית כל פעם מחדש
שפשוט פעם הבאה יהיה יותר טוב-והכול יסתדר
כי אני יודעת שבדרך יהיו עוד 90 דברים שיפריעו
ואולי,אבל רק אולי בסוף אני סוף סוף יוכל לשבת בשקט ,להוציא אוויר מהפה ולחייך סוף סוף
להפסיק לחשוב,רק להיזכר ולחייך
בבלוג זה
בכל הבלוגים
