סתם עוד בלוג.....

And I don't like what you become.

אני לא רוצה להפיל אותך,

אל תכעסי עלי, עכשיו אני מתחננת בדמעות.

זו לא הייתי אני, את שומעת?

זו לא.

אל תבואי לכאן,

אל תבואי בעקבותי,

זו קללה שרובצת בתוך מוחי,

את,

את אל תפלי לי עכשיו,

אסור לך.

אסור לך כי אני מחזיקה בך,

את,

תהיי את החזקה,

אני מתחננת בפניך,

אני צריכה אותך חזקה עכשיו,

את שומעת אותי?

אני מצטערת.

כ"כ מצטערת.

שאני מבקשת ממך משהו כ"כ קשה.

אבל אני צריכה אותך חזקה עכשיו.

בשבילי,

גלי.

בשבילי.

No, I don't like what you become

והוא שוכן בתוך מוחי,

השד הזה.

המחלה מצליחה לשרוד.

והחתכים,

הם רק שוברים את הרצף.

יוצרים סדקים בנשמתי העגומה,

שמתחננת שתהיו חזקים למעני,

ממש קשה לי.

ואני נופלת.

החלומות שוב נהיים מוזרים.

הלילות אמנם לא מתקצרים.

העצלנות גוברת,

על רצפת המקלחת, יושבת, אוחזת בברכיי, מסביב אין מים,

אין צלילות טהורה,

הכל מלוכלך ואדום,

מביטה ביד ולא מבינה איך הסכין הגיעה לשם.

לא מבינה,

אני לא זוכרת,

לא זוכרת איך הקרעים הגיעו לשם.

מביטה בגופי התשוש,

מחתכים לרוחב הגוף נצבע שובל דם מהול במים המנסה לחלחל אל תוך נשמתי ולקרוע את האושר שנצפה למעני.

סבון נכנס לעיניי ומעוור אותי.

איני מצליחה לראות דבר,

הכל עולה מתוכי,

כל הרוע שבי,

השדים החבויים משתוללים ויוצרים סערה בקיבתי,

ראשי מסתחרר,

איני מצליחה להבין.

אני חוזרת,

אל שפל המדרגה,

אל אותה בושה נפשית,

ועד שהצלחתי לראות את הדלת יציאה מכאן,

משהו מושך אותי חזרה,

משהו כובל אותי

אני לא מרגישה את עצמי,

כל מה שאני צריכה כרגע זה לברוח מכאן.

אך אין זמן ואין לאן.

לדפוק את הראש ולשכוח מהכל.

מכל מה שהמופרעת ששוכנת בי עשתה לי.

גאד, כמה שאני שונאת את עצמי כרגע.

No, I don't like what you become.

כנראה יש סיבה שלא סגרתי את הבלוג לגמרי...

אבל זהו.. עכשיו פתחתי חדש.. וכל מי שקרא פה שמכיר אותי לא קורא שם.. שם אני יהיה הרבה יותר חופשיה..לדבר.. לשתוק..

אני לא יכולה לכתוב פה הכל כשכולם מכירים אותי פה...או לפחות חלק!!!

גלי שלי... אני כלכך כלכך מצטערת... זאת הייתה נפילה.. נפילה קשה.... אבל אני מבטיחה שזה לא יחזור על עצמו.. פשוט כלכך רע לי בזמן האחרון...אני רואה הכל שחור.. רע..אבל אני כלכך אוהבת אותך.... כלכך!

אני יודעת שאמרתי שאני לא מעדכנת יותר אבל הייתי חייבת להוציא הכל החוצה...היה לי יום כלכך קשה היום!!כלכך!!
קצת לפני ליל הסדר דיברתי עם חברה שלי... האחרונה שלא יודעת שאני עוזבת.. סיפרתי לה... היא כלכך כלכך בכתה.. גם אני בכיתי.. כלכך בכיתי.. מנסה להראות שאני גיבורה.. שהכל בסדר.. אבל מתחת למסכה הכל רקוב.. עצוב .. רע..

זהו .. עכשיו אני כבר לא צריכה להסתיר מאף אחד... עכשיו כבר כל מי שבאמת צריך לדעת.. יודע!!!
ליל הסדר היה כלכך קשה!!כלכך!!

עשינו אותו בבית כי זה הליל סדר האחרון שאנחנו בבית... היה ממש קשה.. הסתכלתי על הקירות שעוד מעט יהיו רקים.. על החדרים שעוד מעט כבר יהיו של  מישהו אחר והרגשתי את הדמעות זולגות..

גם הליל סדר האחרון שאבא עשה היה בבית שלנו..זה פתאום החזיר אותי שלוש שנים אחורה..למה שהיה אז... שהיינו משפחה מאושרת.. שלמה!!! אמא ואבא!!!באמצע נשברתי והלכתי לחדר.. כלכך בכיתי...זאת מן סגירת מעגל כזאת..

חזרתי.. ישבתי לי שם בליל סדר.. מידי פעם שרתי..קראתי בהגדה.. אבל הרגשתי כלכך כלכך לבד.. חצי ממני לא היה שם!!

לא היה את מי שאני יעשה איתו קרב קנידלך ואמא תסתכל עלינו וכלכך תתביש...

לא היה מי שיקרא איתי את ההגדה עד הסוף ואז מהסוף להתחלה..

הייתי שם לבד... מנסה לחזור על הסדר האחרון.. הסדר האחרון שלו פה!!הסדר שאני הכי זוכרת!!..

אחרי האוכל ישבתי וקראתי את המשך ההגדה..לבד!!!!אחר כך קראתי אותה מהסוף להתחלה.. לבד!!!

הרגשתי כלכך לבד.. לא קשורה!!לא רצויה!!!!

יותר מאוחר דיברתי עם חברה שלי שבאותה שנה שאבא שלי נפטר גם סבא וסבתא שלה נפטרו אבל הם נפטרו לפני.. הם נרצחו בפיגוע בליל הסדר במלון פארק.. השנה זאת השנה הראשונה מאז שהיא חוגגת ליל סדר.. וגם.. לא עם המשפחה כי המשפחה שלה לא חוגגת!!
היא יצאה באמצע.. בכתה.. ניסיתי לעודד אותה ואז גם אני התחלתי לבכות.. היינו שם אחת בשביל השניה... זה כלכך מה שהייתי צריכה.. מה שהייתי זקוקה לו.. דיברנו הרבה זמן!אמא יצאה החוצה לראות שהכל בסדר... אמרתי שכן וביקשתי שתיכנס...

אחר כך נכנסתי... כל הדרך לשולחן אמרתי לעצמי תחייכי.. תחייכי.. תראי שהכל בסדר... למרות שאחר כך תשנאי את עצמך על זה תחייכי.. שהם לא יחשדו.. חייכתי.. ניסיתי להראות שהכל בסדר...

אבל בתכלס.. היה לי ליל סדר נוראי!!היה כלכך קשה... לכולם היה קשה!אף אחד לא אמר אבל לכולם!!!לכולם!!היה קשה!!!

עם כל הידכאון שיש לי בזמן האחרון כלכך השמנתי.. נראית כמו דוב.. אני כלכך שונאת את עצמי על זה!!!שונאת את פסח!!אני כל היום בבית וכמו מטחנה רק אוכלת!!!!חייבת להפסיק!!חייבת!!!!

החתכים כבר נעלמו.. נשארה רק צלקת אחת.. צלקת שתזכיר לי כל פעם מחדש מה גרם לי לעשות את זה.. צלקת שתזכיר לי מי הם החברים האמיתים שלי.. צלקת שאומרת כלכך כלכך הרבה!!!

כלכך רע לי בזמן האחרון!!!כלכך!!!

זהו.. באמת פוסט אחרון לבלוג זה..

שיהיו לכם חיים נפלאים.. יותר משלי זה בטוח

אוהבת

-SWETT PIE-

אומרת שלום לכולם,

ופתאום כך סתם מאחורי אתה מגיע ומחבק,

אני מסתובבת ומחבק.

ומרגיש לי כ"כ נכון להיות שם.

אח"כ את מתישב לידי,

שמה ראשי עליך ומרגיש לי נכון,

כ"כ נכון.

אתה שואל אם אני עייפה, אומרת שקצת.

אתה משכיב את רגליך וראשי עליהן,

שוכבת בחיקך כששתי ידיך משולבות על גבי.

שירים ברקע,

והאוירה מרגישה קצת מוזרה,

קצת נכונה,

שכולם יעלמו,

ואז.

רק אני ואתה.

נשמע שיר שמזכיר לי תקופה קצת רעה,

אני שמה יד על אוזניי ואתה שם ידך על ידי.

אני שמה בהוני על בהונך וצמרמורת קלה עוברת בי.

וזה מרגיש לי שונה.

זה מרגיש כאילו הייתי- לא הייתי שם בעבר.

מדי פעם מעבירה את האצבע על קו הג'ינס משחקת-לא משחקת בתמימות קלה.

הכל בסדר ונוח לי, נוח גם לך,

אתה אומר אני צוקחת.

אח"כ הולך ולא אומר שלום,

רק לקצת.

תכף תחזור,

אולי חשבת שאהיה שם.

אני לא תמיד אהיה שם.

רציתי אולי תאמר שלום,

והייתי נושקת לך על הלחי.

זה היה מרגיש לי נכון,

אולי עוד רמז אחד,

עוד רמז קל,

בתמימות מוזרה.

אבל אתה לא אומר שלום,

והם יגידו שמגיע לי יותר מזה,

אני לא מאמינה שמגיע לי הרבה.

אולי אותך,

אני רוצה אותך,

ומה הם חשובים אם הם נטשו.

גם הם נטשו.

שוב.

אני מתבלבלת.

ונופלת.

אל תגידו שלא תתנו לי לפול,

אני רוצה שתסתמו.

ממש תשתקו עכשיו,

אל תגידו מילה.

כי אל אכפת לכם,

לא היה אכפת לכם לאן נעלמת.

אני תמיד אומרת שאהיה כאן לשמוע,

אני תמיד אומרת שאתם יכולים להתקשר ולבוא.

ואתם מנצלים את זה.

ואני שמחה.

שאני לא לבד.

אבל אח"כ.

אם אני אומרת פעם אחת שאני לא יכולה.

פתאום אני אויר ואני כבר לא קיימת.

אל תנסו לא להבין אותי עכשיו,

אל תגידו שאני לא צודקת,

שאני לא יודעת מה הצד שלכם.

כי אל אכפת לי.

אני חיה את הצד שלי. זה המ שאני רואה ושומעת.

צעקתי אחריך שאת נטשת אותי. שאתם נטשתם.

לא היה לך אכפת.

אפילו לא סובבת את הראש.

צעקתי אחריו כדי שיאמר שלום.

הוא לא שמע,

אף אחד מכם לא שם עלי זין.

נמאס לי לנסות להיות אחת מכם,

נמאס לי לנסות להיות במקום שאני לא רצויה בו,

נמאס לי לעזור לכם.

נמאס לי,

אל תבואו לכאן יותר.

אל תתקשרו,

אל תשאלו,

תשתקו.

פשוט תשתקו.

כי לא אכפת לכם בכלל.

וזו שוב אני.

זהו!!סוגרת את הבלוג... נמאס לי לדבר אל עצמי... זה אני גם יכולה לעשות לבד...נמאס לי לברוח מהמציאות כל הזמן!!

משאירה את הבלוג אבל מפסיקה לעדכן כדי שאם יום אחד מישהו יזכר בי וירצה לקרוא פוסט אחרון.. להגיב..אז הנה..אבל גם ככה אין פה אף אחד שרוצה להקשיב לי/להבין אותי..בעצם אין אף אחד כזה בעולם.. ומי שהיה נטש אותי... מת..אז כנראה שגם לו לא אכפת..

זהו.. שורה אחרונה בבלוג.. להתראות..

זו שוב אני לבד.