I am the Madonna of Humility |
| 4/2009
הלכתי היום לראות סרט עם אמא ואחי. בדרך בין כה וכה שאנחנו מדברים על שטויות ועל דברים של שגרה אז דיברתי עם אמא על איך שהחלטתי שלא לנסוע לסדהנה, להודו, ל-3 שנים. על איך שההחלטה הזאת היתה הדבר כמעט היחיד שהעסיק אותי בחודשיים האחרונים, על איך שזה החלום שלי והתגשמות של כל הדברים שיכולתי לאחל לעצמי (ורציתי להוסיף שזו הזדמנות שניתנת לי ולא תחזור, שזאת הפסגה של הגבעה של החיים שלי, שזה המזלג דרכים הכי משמעותי בחיים שלי, ואני בטוח בזה, ושבכך שאני דוחה את ההצעה הזאת אני אולי עושה טעות נוראית ובטוח אתחרט על כך בשלב כלשהו) ואמא ברכה על העניין ועברה הלאה בשיחה, ואני החזרתי בחזרה, כי הרגשתי ש"ההקרבה" שאני עושה עוברת ככה מבלי לקבל את תשומת הלב הראויה לה...
אני רואה את כל העניין בצורה חיובית האהבה של אמא שלי תמיד מאוד נוגעת לליבי, שלה ושל כל שאר המשפחה הקרובה שלי, והלב שלי נחמץ לחשוב על הצער שאני אגרום להם אם אני אסע ל-3 שנים (או יותר). דרוש אומץ של כלבים שוטים כדי לקום ולעזוב את כל החיים שלך משפחה וחברים ואת אנונימוס ולהתחיל מחדש במקום אחר. הנה קוגן, לומד רפואה בהונגריה, וחוזר לארץ 4-5 פעמים בשנה לבקר ולהזכיר לעולם שהוא עדיין קיים. מהו אדם אם לא סך חוויותיו עד עתה. לעזוב, ולנסוע ל-3 שנים זה תכלס לעזוב, אם אסע ל-3 שנים כנראה שלא אשוב, לעזוב, זה למחוק את ארגז החול שלך עם מטאטא, זה לנער את חוות הנמלים שלך.
אני אחזור לסדהנה מתישהו... לכמה חודשים או לשנה... אז בכלל לא צריך להכנס לסרטים.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
