אני יושב באחת העמדות הכי קרות במקום הנטוש הזה.
הר גבוה, בלי שום דבר מעניין שאני יכול להסתכל עליו כדי לא להתעפץ, כדי לא להתחיל לחשוב יותר מידי.
אין פה אפילו טיפת אור. כדי שאני אוכל לראות אפילו את הפנים של נוימן ששומר איתי אנחנו צריכים לעשות את הפק"ל הרגיל שלנו- הדלקת קופסאות טונה קטנות עם נייר טואלט. זה גאוני כשאתה בשטח, תאמינו לי. גם יש לך קצת אור וגם ריח של עוף צלוי בכל העמדה.
תהרגו אותי אני לא מבין למה הפלוגה שלי צריכה לתפוס פה קו. כל החברה שבוזים.
קר לי. אני מצמיד את הווסט על הפליז שיהיה טיפה יותר חמים.. זה בכלל לא עוזר הפליז הזה. גם כן פליזים חדשים מהגדוד.
החלטתי לצאת לפתח של העמדה המסריחה הזאת, להדליק את הגזייה ולהריח קצת ריח של קפה אמיתי לפנות בוקר. והכי חשוב לא להתחיל להתעפץ.
ומבחוץ, כשהרוח מקפיאה לי כל איבר פנימי שיכולתי לחשוב עליו, שכחתי לרגע מהכל.
עברה בי צמרמורת של התפעלות.
השמיים... השמיים האלה. שמיים של דרום. הם מדהימים.
ראיתי את כל העולם נפרש לפניי, תמונה של שמיים שחורים ומיליון נקודות לבנות זוהרות עליו.
" ניהיתי כ"כ רכרוכי", חשבתי לעצמי. " חייב להפסיק עם זה. "
ודווקא בנקודה הזאת, שיכלה לגרום לטיפוס רגיל לחשוב שהוא מלך העולם, שכשהוא הגיע לרגע הזה, הכל בידיים שלו, התחלתי לחשוב עליה שוב. ליאתי שלי.
"זאת הבעיה בעמדות שמירה האלה " הסתכלתי על נוימן שהיה עסוק בלהרתיח את המים בגזייה, והוא כנראה קלט אותי בכל זאת. ככה זה כשאתם החברים הכי טובים עוד מהרגע שדרכתם בבקו"ם. " יש לך יותר מידי זמן עם עצמך לחשוב על כל מה שאתה לא רוצה לחשוב עליו במשך היום. " צודק הבחור חשבתי לעצמי.
השיר שלנו פתאום התחיל להתנגן לי בראש. "לא יכול להוריד ממך את העיניים", אבל הגירסא של מאיר אריאל. היא הרבה יותר אהבה אותה. היא תמיד אמרה לי שהשיר הזה עושה לה משהו בלב, ושהוא תמיד מזכיר לה אותי.. ותמיד כשניגנתי לה אותו בגיטרה, בגירסא משופצרת משלי, העיניי עגל הגדולות שלה התחילו כמעט לדמוע. עד שהיתי מרגיע אותה בנשיקות רכות ובהבטחות שגם אם תרצה לא תצליח להיפטר ממני. ואז עולה בי כאילו מתוך סרט הסיטואציה שהינו בה לפני כמה שנים, מי זוכר, כשברחנו ביחד משיעור ספורט וישבנו על הגגון הקטן של מה שהיה פעם בונקר כשאין אף אחד מסביבינו וניגנתי לה כשגבעול בין השיניים שלי ( הכל כדי לשמוע את הצחוק המתגלגל הזה ) והעיניים שלי כלואות בשלה- את השיר שלנו.
כל הקטע עם השיר הזה התחיל בכלל שהינו בערך בני 16. ראיתי ילדה יפהפיה שהגיעה לקיבוץ. היא וההורים שלה חיפשו איזה משהו באותו היום, אני לא בדיוק זוכר מה, אבל אני זוכר את הצמרמורת שעברה בי כשראיתי אותה באותו היום. מאותו הרגע, באמת לא היתי יכול להוריד ממנה את העיניים. כשהיא הייתה עוברת לידי, העיניים שלי היו מלוות אותה עד שכבר לא יכולתי לראות אותה יותר. עד שהיא נהפכה לנקודה רחוקה באופק.
אני זוכר איך החלטתי והבטחתי לעצמי שהילדה המדהימה הזאת, הבתולית הזאת תיהיה שלי. רק שלי.
פתאום בין הרעש של הקפה שמתחיל לבעבע לבין זימזום של איזה שיר ישן שנוימן זימזם, הריח שלה עולה לי לראש.. פתאום אני נזכר במקום הספציפי הזה על החזה שלי שהיא תמיד הייתה מניחה בו את הראש שלה אחרי הסקס.
כאילו שזה לא מספיק, אני נזכר בשפתיים המדהימות האלה, הבשרניות, האדמדמות שידעו לנשק אותי יותר מכל זוג שפתיים אחר.
כמעט כשאני מתחיל לשקוע יותר מידי במחשבות, נוימן מוציא אותי מכל הזכרונות עליה. " הקפה מוכן אחי, כוסית? ". " למה לא גבר, פנק אותי בסוכר אקסטרה ".
באותו הרגע בדיוק, בעמדה הכי קרה בחור הנטוש הזה, החלטתי שאני חייב להפסיק לחשוב עליה.
ששלי היא כבר לא תיהיה.
היא בטח מתכרבלת עכשיו במיטה הגדולה שלה עם ההוא שהיא הכירה בטיול שלה להודו. אולי הם בכלל אחרי סקס והראש שלה עכשיו נמצא בנקודה מאוד ספציפית בחזה שלו.
ואולי הוא עכשיו שיכור מהריח של השיער שלה, מהופנט מהשפתיים הבשרניות, ממלמל לעצמו 'לא יכול להוריד ממך את העיניים, משפתייך המפיקות מרגליות... "
בבלוג זה
בכל הבלוגים
