לא מסוגלת להתמודד עם
האור שבחוץ. הכל
משתקף לעיניי כל כך יפה ובהיר,
כל כך נוצץ וזוהר,
והחשיכה שבתוכי לא יכולה להכיל את כל
הטוב הזה. אני
דוחה את הטוב הזה בצורה אוטומטית.
האור שמגיע אל עיניי מוחזר ישירות
החוצה מבלי להיכנס פנימה.
כאילו שבמקום עישונים יש לי שתי מראות
זעירות, שבמקום
לקלוט את האור הן מחזירות אותו החוצה.
כל פעם שאני יוצאת מדלת
ביתי ורואה את האור,
דמעות ישר מתחילות לזלוג מעיניי,
והדיכאון מציף אותי. אני
מרגישה שאני לא יכולה להתמודד עם המציאות
בשום דרך שהיא, גם
אם היא יפה וגם אם היא מכוערת.
לפעמים נראה לי שאני
מעדיפה שיהיה לי רע,
שזו המציאות היחידה שאני יכולה להתמודד
איתה, שזה המקום
שמרגיש לי בטוח. כשאני
רואה טוב נהיה לי רע מבפנים.
מרגישה שהחושך שבתוכי כל כך חזק,
שכשמגיע אליי קצת אור החשיכה פשוט
מתגברת ומעצימה את עצמה על מנת שחלילה לא
אזכה למעט חמימות מהאור הזה.
העצים המרשימים
שקרני השמש מציצות דרך עליהם ומפיצות
עליי חום ענוג ונעים,
הדשאים הירוקים שהאור
משתקף דרך עליהם כאילו מנסה לדבר אליי,
הציפורים המקסימות שציוציהן
נשמעים כמו קולות שמיימיים,
כאילו שרות במיוחד בשבילי,
כל אלו גורמים לחושך שבתוכי
רק לגבור, לדמעות
לזלוג ללא הפסקה כאילו ישנו מאגר מים בלתי
נדלה בתוך הגוף שלי.
ואני משפילה
מבט אל מול כל היופי הזה,
כי אני לא מסוגלת לשאת
אותו, מסתכלת
על הריצפה כאילו זה הדבר היחידי שאני
מסוגלת להתמודד עם מראהו,
ומגבירה את קצב הליכתי על
מנת להגיע למקום מבטחים שוב.
מחכה לרגע שבו אוכל לפתוח
את הדלת, להיכנס
לחדרי ופשוט להשתפך,
להוציא את כל העצב החוצה
כי הוא כבר עולה על גדותיו.
ואז כשאני
נכנסת, נועלת
מאחורי את הדלת מהספק הכי קטן שהאור יחליט
להתפרץ פנימה בעקבותיי,
סוגרת את כל החלונות,
מגיפה את התריסים וסוגרת
את הוילונות, כדי
שאוכל להכחיש שיש עולם שלם בחוץ.
ואז באותו הרגע,
זו רק אני,
והחושך שלי,
שמתפרץ החוצה ומציף את כל
החדר באפלה הקודרת שלו.
ואז זו רק אני,
אני לבד,
אני והאפלה שאופפת אותי.
שלא נותנת לי לעולם לברוח,
שלא תיתן לי לעולם מנוח.
ואני בוכה על
מר גורלי. על
מר גורלי, שלא
נותן לי להנות מכל המתנות שקיבלתי בחיים
האלה, שלא
נותן לי להנות מהמתנה הכי גדולה שכל יצור
יכול לבקש, והיא
החיים עצמם.
בוכה על העצב,
על השנאה העצמית שמגרדת
אותי מבפנים ללא הפסקה,
על כך שאני אפילו לא יכולה
לדמיין מצב שבו ארגיש טוב,
שבו ארגיש אהובה על ידי
עצמי.
מסתכלת במראה,
מתקרבת,
ומתקרבת,
עד שהאישונים מתרחבים.
מקווה לראות משהו שם בפנים,
אבל כמו תמיד,
רק החושך והריקנות מתגלים
בפניי.
נשכבת על
המיטה, הדמעות
מציפות ולא עוצרות לרגע,
נאבקת בשביל לנשום כי מרגיש
שהריאות קורסות מההכבדה של העצב.
מבקשת מאלוהים
שזה יפסיק. מתחננת
שהכל כבר יפסיק.
מבקשת לא להיות פה יותר.
פשוט לא להיות קיימת.
לא מגיע לי להיות קיימת
משום שאני לא מסוגלת להעריך את תחושת
הקיימות. לא
מגיע לי להיות מאושרת משום שאני לא מסוגלת
להוקיר את המתנות הרבות שהחיים נתנו לי.
שוכבת בתנוחת עובר, מחבקת
את ספר הסידור שמכיל את כל התפילות המדריכות
את האדם להוקיר את החיים,
מחבקת אותו חזק ובוכה
לאלוהים, אומרת
לו שהוא לא אוהב אותי,
ומרגישה אשמה על כך.
אומרת לו שאני רוצה שיקח
אותי מפה, ומרגישה
אשמה על כך.
מבקשת פשוט
להפסיק לנשום.
פשוט להפסיק לנשום.
לא רוצה לנשום יותר.
לא רוצה להיות פה יותר.
לא רוצה להיות קיימת יותר.
נמאס לי להיות קיימת.
לא רוצה להרגיש
יותר. נמאס
לי להרגיש. נמאס
לי להרגיש. נמאס
לי להרגיש.
לא יודעת איך אשרוד עוד שנה,
עוד חודש,
עוד שבוע,
עוד יום,
עוד שעה,
עוד דקה או עוד שניה עם
תחושת הריקנות שלא עוזבת אותי לרגע.
עם החושך הפנימי המחרב
שמסרב לעזוב אותי מאז שאני זוכרת את עצמי.
לא מסוגלת
להתמודד יותר עם הדחייה,
עם ההשפלה,
עם חוסר ההערכה והשנאה שיש
לי כלפי עצמי.
אני שונאת את
עצמי, ויודעת
שמשום כך אני לא מסוגלת לקבל טוב מאדם
אחר.
אני שונאת את
עצמי, ואני
לא חושבת שיש דרך אחרת לחיות את החיים
האלה.
אני מצטערת
שאני לא מעריכה את מה שנתת לי,
אני כל כך מצטערת,
אבל אני פשוט לא יודעת איך.
אין לי מושג איך עושים את
זה. אני
מצטערת.
הכל זה שקר.
הכל זה שקר אחד גדול.
אני חייה בתוך שקר אין
סופי.
אין דבר כזה
אהבה בכלל, למה
את ממשיכה לחפש דבר שלא קיים?
אין דבר כזה
אהבה, אלוהים
לא אוהב אותי.
נתת לי כל כך הרבה מתנות
ולא נתת לי את האפשרות להעריך אותן,
לא נתת לי את האפשרות להרגיש
נאהבת, אז
אתה לא אוהב אותי.
זה כמו לתת
לילד את הממתק הכי טעים בעולם,
ולקחת ממנו את בלוטות הטעם.
אני חושבת
שנגזר עליי להיות עצובה לנצח.
אני יודעת את זה.
תראי מה אדם
אחד בעולם הזה עושה לך.
זה סתם עוד אדם שקיים בעולם,
ותראי למה הפכת אותו.
זה לא הוא עשה לך את זה,
זה את עשית לעצמך את זה.
את השפלת את עצמך,
את אכזבת את עצמך,
את פגעת בעצמך,
את זלזלת בעצמך,
את שנאת את עצמך.
את חיפשת את
האדם שיאמלל אותך ומצאת אותו,
ובמקרה קראו לו א.
או ד,
או א,
או י,
או א,
או ע,
או מ,
או ד,
זה לא משנה מה השם שלו או
מי הוא, הוא
תמיד יהיה שם בשבילך,
כשתרגישי בצורך לאמלל את
עצמך, להעניש
את עצמך על מי שאת ולהיות עצובה,
תמיד יהיה שם מישהו שיענה
לצורך הזה. את
יכולה לסמוך על כך,
זה הדבר היחידי שאת יכולה
לסמוך עליו.
אני חושבת
שאני מזוכיסטית במידה מסוימת,
לא מזוכיזם של הגוף אלא של
הנפש.
במקום נסתר
ואפל כלשהו של המוח שלי,
אני מוכנה להודות שאני
אוהבת את הכאב הזה,
את העינוי העצמי הזה.
האם זה כך מרגיש להיות
"קדוש
מעונה"?
אני מרגישה
שאני כל כך טובה לעולם הזה,
וכל כך רעה לעצמי.
האם יש דרך
לרפא מזוכיזם בכלל?
או שזה משהו שנגזר על אדם
לחיות איתו לשארית חייו?
"את
לא תהיי אישה מוכה,
את לא תהיי אישה מוכה,
את לא תהיי אישה מוכה!
את לא תהיי אישה מוכה!
אני לא אהיה אישה מוכה,
אני לא אהיה אישה מוכה אני
לא אהיה אישה מוכה!”
חוץ מלומר
זאת לעצמי שוב ושוב מול המראה,
האם יש דרך למנוע את הגורל
האכזר הזה?
הכל חסר
חשיבות. לכלום
אין חשיבות בשבילך.
לרגע הזה אין חשיבות,
לעצב הזה אין חשיבות,
לשום אדם אין חשיבות בחיים
שלך כולל את עצמך,
לשום רגש אין חשיבות,
לשום שנייה אין חשיבות,
הכל חסר חשיבות.
זו הדרך היחידה
שלי להירדם.
אני הולכת
לישון בשביל לא להתמודד.
אני הולכת לישון בשביל לא
להרגיש. אני
הולכת לישון בשביל לא להיות קיימת.
זו הדרך היחידה שלי להתמודד
כרגע. זה
הכי קרוב למוות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
