שותפו לחדר התעורר והסתכל על השעון, הוא חיכה ליום הזה חודש שלם. הוא זרק בו מבט מנומנם והזדקף כדי לפתוח את יומו כפי שהחל אותו בכל יום בחודש האחרון.
"אתה רוצה לשמוע מה קורה בחוץ?"
הוא הפנה את ראשו אליו והנהן. זו התנועה היחידה שהיה מסוגל לה במצבו.
השותף הביט מבעד לחלון, בהה בו לרגע ארוך ואז החל מתאר את מה שהוא רואה.
"השמש זורחת.. יום יפה היום.. בשמיים יש מעט עננים לבנים, צמרת העץ מלאה בעלים ירוקים ולבלוב ורדרד, היא נעה מעט בגלל הרוח הקלה. שני ילדים מנסים לטפס על הגזע, אחד מהם מתנדנד על ענף וצוחק. מעל שורת הבתים הלבנים עם גגות הרעפים האדומים מיתמר עשן מארובה, ועל הספסל הקרוב לחלון התיישבו נער ונערה, הם נבוכים בכל פעם שמבטיהם מצטלבים.. "
"שלום, אדוני, איך אתה מרגיש היום?" קטע אותו הרופא תוך שסימן דברים בפנקסו.
"בסדר, תודה"
"אתה מוכן?" הוא הרים את מבטו לרגע ומיד חזר לכתוב מבלי לחכות לתגובה. שני אחים נכנסו.
"בוקר טוב" אמרו שניהם כאחד וגלגלו את המיטה לחדר הניתוחים.
"בהצלחה"
"תודה" חייך קלות ואז התגלגלה מיטתו החוצה.
הוא בהה בחלל הריק שבו הייתה מיטת שותפו לחדר רגע קודם לכן. כעת היה לבד בחדר הכמעט ריק שתמונה יחידה, קטנה וישנה, קישטה את קירותיו, ולצידה שעון שתקתוקו היה חזק ומהדהד. בתחילה התקשה להרדם בגללו, אך בלילה השני לשהותו כבר היה תשוש כל כך עד שכל קולות בית החולים התערבבו לכדי רעש שהתעמעם בראשו, והוא נרדם. חודש שלם עבר עליו כך, הוא היה בודד ותשוש, ולא יכול היה להעסיק עצמו בגלל מצבו שלא איפשר לו לזוז. הימים נראו אין סופיים, והוא היה מוכן להתחלף עם כל אדם במקומו רק כדי לזכות לראות את השמיים שוב, לחוש את הרוח מלטפת את פניו ולשמוע את פטפוט העוברים ושבים ברחובות.
הוא הפנה מבטו אל החלון שהיה רחוק בצידו האחר של החדר. הוא עדיין לא יכול היה להזדקף כדי להציץ דרכו, וחשב על הזמן הארוך שהעביר ללא כל גישה אל העולם שבחוץ, עד ששותפו לחדר הגיע. תמיד כשהתעורר השותף היה מספר לו על המתרחש שם, על הצבעים, על הטבע ועל האנשים. ביום המצעד לחגיגות השנה בעיר תאר לו את התלבושות הססגוניות ושמחת משתתפי המצעד, שרקדו וניגנו, והוא הרגיש כאילו הוא רואה את הכל בעצמו. ביום אחר תאר לו את הגשם, שהיה כה חזק שאף שמעו אותו מבעד לקירות בית החולים. הוא תאר לו את המים המתאספים בשולי הדרכים, את הגגות שהטיפות גלשו במורד רעפיהם, האנשים שהתחבאו ואף אחד שפרש ידיו והסתכל אל השמים. למחרת עדיין היו שלוליות, אך הן כבר נעלמו ביום שלאחריו . כך דיברו מדי יום, דרך תאורי שותפו הוא ראה וחי את כל אותם דברים, כאילו השתתף בהם ממש או כאילו פרש כנפיים וסייר מעל כל עץ וכל תלולית דשא, מבחין בכל פרט ופרט בדיוק כפי שעשה שותפו. מקץ שעה נכנסה אחות לחדר והתחילה לרשום דבר מה בפנקס הרפואי שנח על השידה ליד מיטת שותפו. הוא בחן אותה כשכתבה וחיכה שתאמר משהו בנוגע לעמיתו.
"סליחה," פנה אליה כשכבר נעשה חסר סבלנות, "מתי יסתיים הניתוח?"
היא פתחה את פיה בכדי לדבר, אך היססה זמן מה לפני שענתה-
"היו סיבוכים...הוא כנראה לא יחזור." אמרה לאיטה.
"לא יחזור?"
כעת היא בחנה אותו, הוא השפיל את מבטו ולא אמר דבר.
"יש משהו שאוכל לעשות בשבילך, אדוני?" הוא הניע ראשו לשלילה אך אז הרים את ראשו והביט לעבר החלון ואמר
"תוכלי לספר לי מה את רואה דרך החלון..?"
היא קרבה אל החלון הביטה דרכו דקה ארוכה ואז משכה בכתפיה ואמרה בהשתוממות
"אין שם כלום, אדוני, רק קיר לבנים."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
