בשעה 21:00 בערך הגענו לכניסה של הבארבי. במבט ראשוני היה רושם של יותר מידי בני אדם ממה שאני רגילה, ואכן, המצב לא היה מזהיר.
לא שמתי לב לכמה שנהייתי מתבודדת וכמה שבאופן שיטתי אני נמנעת מאירועים המוניים.
כנראה שעבר הרבה זמן מאז שמצאתי את עצמי מתחככת באנושות בצורה שכזאת.
נדחסנו בתור במשך שעות, מה שסביר להניח היה קצת פחות שעות ויותר כמו דקות, לא שחוסר הקורדינציה שלי במימד הזמן צריך להפתיע אותי.
רוב האנשים התהדרו במראה מטאליסטי טיפוסי, בנות עם שיער ורוד וקעקועים של כוכבים, בנים קרחים ושמנים, וגם ג'קו אייזנברג שהפיח בי שמחת חיים.
אחרי התרגלות מסוימת לחום ולמגע האנושי שעטף אותי מכל כיוון וההשלמה שיותר מידי אנשים יפלשו לי למרחב החישה שלי הערב, נכנסנו.
הצלחנו להידחף לשורה ראשונה וחשבתי לעצמי שכמה עצוב זה להימנות עם האנשים שנמצאים פה רק כדי לזכות לאיזה טיפת רוק מפיו של האליל.
ההופעה התחילה בעלייתו לבמה של כנר חינני שכנראה היה מוכשר מאוד.
כיאה למוזיקאית אני סביר להניח צריכה לומר שהיה מצוין, מיוחד ואוונגרדי, אבל לי זה היה נשמע גרוע.
(אופס).
ההופעה המשיכה עם הלהקה מידנייט פיקוקס, שכיאה לבת אדם עם שתי אוזניים, אני יכולה לומר שהם היו מחורבנים.
הם עלו מצוידים בבחורה בהריון סופר דופר מתקדם, כשלגופה שרוואל וחזייה בלבד.
תענוג ויזואלי צרוף.
ההריונית ניגנה על חליל צד וגם צווחה ועשתה תנועות פסיכוטיות, בעוד שאני הייתי עסוקה בלדאוג שהמים לא ירדו לה על הפרצוף שלי.
בכלל, אני לא אתפלא אם העובר שלה ייוולד עיסתי, כמות העשן האינסופי בשילוב הקיפצוצים, הרעש והתנועות הפתאומיות שלה בטוח לא הקנו שלווה לזוועטוט שברחמה.
נכון למצב זה, הגועל שחשתי היה ברמה 7 לפחות. החבורה השואגת לא עשתה סימנים של הפסקת הניגון, והיה נדמה שהם ימשיכו לנצח, והפסיכוטית הפסיכוטית! גוועלד! רק שלא תלד עליי!
נשמעו כמה פטפוטים על כך שאדון פאטון קצת מאחר והם בינתיים ימשיכו לעשות לנו כיף.
כיף, היה כיף.
בשלב הזה ידיד שלי ואני הרגשנו שאם לא נדלל את דמינו בקצת כוהל אנחנו כנראה נשתגע.
אז ניצלנו את העצבים ואת הכעס שחשנו על העולם, והשקענו אותו בהשמדת מקסימום אנושות במינימום זמן שבו אנחנו מנסים לפלס את דרכינו לכיוון הבר.
קצת דחיפות, קצת בעיטות קצת "אוי סליחה לא התכוונתי להביא לך מרפק לפרצוף" והמשימה הושלמה.
הראש קצת יותר הסתובב, וכמו תמיד כאילו כנס, החיים נראו טיפה שמחים יותר.
הפסיכים חדלו מלנגן, התחילו פעילויות טכניות באזור הבמה ואני התחלתי להתרגש. באמת באמת.
אחרי הרבה עניינים טכנים מזופתים ארוכים ומייגעים כיאה לבארבי, עלה הפסיכופת המהולל לבמה, מצויד בחברו לרעש- פנז, שבמשך כל הערב קצת ריחמתי עליו על זה שהוא חייב לדעת שאף אחד לא בא לשם בגללו.
המוזיקה נעה לרוב בין משהו שנשמע כמו קולות של ליוויתנים לבין קולות רקע של מלחמת עולם שלישית.
יש המוצאים את זה מדהים, אליי זה לא דיבר. לא שציפיתי למשהו אחר, ידעתי בדיוק שלדבר הזה אני באה.
אפשר לומר שהיה מאוד מרגש לעמוד מטר וחצי מהגיבור המוזיקלי שלי, שנהייה קצת זקן וקצת שמן וקצת עם הרבה יותר מידי ג'ל בשיער.
אחרי שההתרגשות מהסיטואציה דעכה, קצת התביישתי להודות לעצמי שאולי הייתי יותר מאושרת להיות עכשיו בבית.
נדמה שבהתחלה הקהל היה קצת בהלם. הוא לא היה נלהב מידי, אף אחד לא זז (לא שבדיוק היה אפשר לזוז לקצב הדבר הלא ברור שהלך שם)
אבל לאט לאט היה נראה שכולם השלימו עם המצב וההתרגשות כאילו נבנתה עם הזמן.
מידי כמה שירים פאטון עצר ופלט איזה נהימה צינית מלווה בחיוך מלגלג ומתנשא כהרגלו, שגרמה לי לספק אושר ספק תסכול בלתי רגיל.
התחושה שאנחנו כמו חבורת קופים שצוהלת בהיסטריה בשנייה שהאליל פולט קצת מלל לכיוונינו הייתה בשיאה.
עם זאת, לקראת הסוף, העניין נהייה מוצלח יותר.
אני לא יודעת אם זה היה בגלל האלכוהול או בגלל העובדה שבני אדם נוטים להשלים עם מצבים שהם נכלאו אליהם כבר, ואז לחשוב שהם היו לטובה.
פאטון נהייה קצת פחות ציני מניאק, המשפטים שבקעו ממנו נהיו קצת ארוכים ובעלי משמעות יותר.
(היי, כמה צעקות של SHALOM TEL- AVIV ואנחנו מסודרים).
היה נדמה שההופעה הסתיימה, כבר התחלנו להחליף חוויות ומבטי התרגשות שמהולים במרמור, כשלפתע הגברבר עלה בשנית.
ואז ירד. ואז עלה שוב. ואז ירד. ואז המשכנו להחליף חוויות ומבטי התרגשות שמהולים במרמור.
ביציאה פגשתי כמה אנשים יקרים שלשם שינוי יותר משמחתי להיתקל בהם וסביר להניח שלא הייתי פוגשת אותם בהזדמנות אחרת.
אפשר לומר שהערב הסתיים באווירה חיובית ושכל המסע היה חווייתי למדי (או מה שאמרתי קודם על טיבם של בני אדם).
כדי לאזן את כל הרגשות במוח, הלכנו לאטום את הבטן בטון צ'יפס לפני השינה.
עכשיו רק נותר לקוות לגיחה פאטונית קצרה בארץ עם הרכב קצת פחות מקדים את זמנו במידה שלא אפשרית לי לעיכול, כמו טומאהוק או אפילו פיפינג טום.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
