וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים:

(מהמחברת השחורה, ללא הגהה)

אין לי אלא לכתוב על עצמי – לתעל את הדו־שיח שמתנהל אצלי בראש; כי אני יודע ששיחה עם אדם אחר תירשם על שמי כמניפולציה, ואינני רוצה להפעיל על מישהו אחר מניפולציה.

אף אחד לא יאשים אותי אם אתאבד.

אני לא אאשים את עצמי. כמו שאמרתי אתמול לאבא: העצמי הקודם שלי – זה מהכמה ימים הקודמים, שהרגיש פתאום טוב – אישש את השאיפה למות של העצמי הנוכחי. כי סבל כזה, בלתי־יתואר, בלתי ניתן להכלה, בלתי־נסבל, אופף, מתפרץ, מבעבע וגועש – מצדיק לחלוטין חידוש אחר דרכים להפסקתו. וכן, גם התאבדות – אותהּ הטחת ראש בקיר – מוצדקת על ידו. תודה לך, ג'והור־של־לפני־כמה־ימים.

אני יכול להניח לעצמי למות כלאחר יד: להיתּקף אימפולסיביות במין החלטה־של־רגע, לגלוש לכביש סואן, לכרוך חבל ברישול סביב צווארי או לרתום את הכוח המעקצץ בכפות ידיי, המתחנן למצוא פורקן, לשסף באחת את הקרוטיד או את ה-jugular vein.

זה אפשרי. מתחשק לי מאוד לעשות את זה. את בעיית החיים (וכל עוד הם כך, טבולים בסבל עד קצה, אלהים עדי – הם בחינת בעיה) זה יפתור. את בעיית האחריות, הבחירה, האשמה – כמעט, אבל לא. כמעט, כי דומה שאם רק אחליק, אגלוש, אתקצץ, הרי זה "קרה", הרי זה מוות שנגרם לי, שהקב"ה גרמו (כלומר שאני, כשלעצמי, לא גרמתי את מותי מבחירה). אך ביני לבין עצמי, הריני היטב יודע שאין זה כך; כי גם החלטה חפוזה של שבריר הרגע הריהי החלטה לכל דבר עניין. (רוצה לומר: החלטה היא החלטה ללא תלות במשך הזמן או בעומק המחשבה שנדרש ע"מ לקבלהּ.) ולזאת, אבוי, לא אסכין.

עד כה, זה המבדיל אותי מהמתאבדים האימפולסיביים. אך מי יודע: בגבור הסבל והייאוש החונק – חונק! – אולי אובה להתפשר על פחות מהחלטה מושכלת (גם אם ברגע זה, כשמפלס הכאב ירד אל מתחת לקו העקצוץ, מתקשה אני להאמין בכך).

תשע שנים וחצי, במניין רשמי; מהן כך וכך בטיפול; שמחה – זעיר פה זעיר שם, וסבל – כמעט מלוא המפלס; ייאוש? מלוא החופן, בזוּק על חיי כמו גרגירי גבינה עבשה שעבר זמנהּ, מציפים כל חלקה טובה, נמזגים־נמסכים יחד לכדי עיסה באושה העוטפת אותי, אוחזת, דבוקה, לא מותירה ולו ניחוח קל ממה שתחתיה.

אני? אינני גיבור. Enough is enough.

זה אינו מכתב התאבדות, אך גם לא מכתב של תקווה.

זה מכתב של חיים שהוחנקו,

המבקשים לזחול אל האח ולהבעיר את מְכַלָּם הנתעב באש,

גם במחיר הפכם לרמץ, לאפר דק.

אשריני, אם אדע לחדול בכבוד.