אחרי שביתה של שבוע וקצת, התחלתי להרגיש בחסרונו של הבלוג שלי. התחלתי להתגעגע אליו ולכתיבה שלי. לכן החלטתי שאני חוזרת. מצידי לכתוב לעצמי.

עבר עליי דיי הרבה השבוע הזה:

אחותי האמצעית נסעה לדודה שלי מיום שלישי עד יום שבת. דיי נהניתי מהעובדה שאני כמעט לבד בבית וכל המחשב לרשותי.

הדבר המשמעותי ביותר – הבגרות שלי בכימיה. עד רגע הבגרות לא עשיתי שום דבר מלבד ניסיונות לחזור על החומר. הייתי ממש לחוצה לפני הבגרות. ניסיתי לפתור כמה שיותר תרגילים אבל יום לפני הבגרות פשוט לא יכולתי ללמוד מרוב פחד. הרגשתי שהמוח שלי לא חושב, ולא קולט כלום. ביום הבגרות, התעוררתי עם בחילות וכאבי בטן איומים. הרגשתי שכל מערכת העיכול שלי מתפחלצת. לפני הבגרות המורה שלנו ניסתה להרגיע אותנו אבל ללא הצלחה. הבגרות עצמה הייתה קשה. יש לי הרגשה רעה שנכשלתי. אפילו שפתרתי הרבה שאלות וחזרתי על החומר, הרמה עדיין הייתה גבוהה. שחזרתי הבייתה הרגשתי שאני ממש רוצה לבכות. אבל לפחות עברתי את זה.

בערב אני סמייל וסימפל הלכנו אל איינג'ל. בהתחלה הם שיחקו פינג – פונג, וסמייל כל הזמן צחק על סימפל שהיא לא יודעת לשחק. ואז התיישבנו במטבח ודיברנו וצחקנ עד שלוש בלילה. והייתה לי הרגשה טובה. אח"כ זה התקלקל.

ביום שישי בבוקר ההורים שלי לקחו אותי ואת אחותי הקטנה לקניון. ישבנו בבית הקפה הקבוע של הורי ואכלנו ארוחת בוקר, ואחריה סתם הסתובבנו. לא קנינו כלום כי היה מפוצץ.

אחרי הצהריים ביקרתי אצל סטאר. הרבה זמן לא הייתי אצלה למען האמת. הכלבה שלה עברה ניתוח ברגליים, והיא לא יכולה לזוז וללכת. היא פשוט שוכבת, ובוכה מרוב כאבים. שמו לה מין פלסטיק סביב הראש כדי שהיא לא תיגע לעצמה בתפרים. היא מנסה לקום ולעמוד אבל היא לא יכולה, היא כל הזמן נופלת. כל הזמן צריך ללטף אותה כדי שהיא תתעודד. היא נראית מדוכאת למדיי ואפילו לשתות ולאכול אין לה חשק. ממש כואב לי הלב לראות אותה. מאוד קשה לי לראות חיות סובלות.

חזרתי בערב, ואז הייתי צריכה להתארגן מהר בשביל ללכת שוב לאיינג'ל. שבאתי אליה סמייל היה אצלה, ואח"כ סימפל הגיעה, ואח"כ סקורפיו וש', שנשארו לחצי שעה ואז הלכו למישהי אחרת. עלינו למעלה לשחק פינג פונג. אני רוב הזמן קראתי מעריב לנוער, והייתי עם סימפל למטה.

ואז הכל התחיל להיות מגעיל. התיישבנו במטבח, והתחלנו לריב. כל הערב רבנו והתווכחנו. אני אפילו לא זוכרת על מה. דברים מטופשים. כי שניים מתווכחים והשלישי מתערב, ואז מתחילים לריב איתו. אבל כולם התנפלו עליי והתחילו להגיד שנהייתי רעה. והכל בגלל שהערתי באותו ערב כמה הערות עוקצניות. זה אפילו לא היה עוקצני אלא יותר ציני. סמייל התחיל להגיד שאני מגעילה. אני אפילו לא זוכרת איך, אבל אני וסימפל התחלנו לריב. זה היה ממש ארוך, אבל בקיצורו של עניין, היא כעסה עליי שאני אומרת לה שבינה לבין זה שהיא דלוקה עליו לא יקרה כלום (ואני צודקת) ועל זה שהיא אומרת לי ללמוד ואני לא. ואז כמובן שאיינג'ל וסמייל התערבו, ולקח לי זמן עד שנתנו לי בכלל לדבר ולגונן על עצמי. זה היה ממש מגעיל. השיחה עם סימפל אכן הייתה הכרחית, אבל אם  הייתי עושה את השיחה הזאת איתה לבד ובנחת, הייתי מרגישה יותר טוב. וסמייל התנהג אליי ממש מגעיל והעיר כרגיל הערות עוקצניות ובדיחות על חשבוני. הוא תמיד עושה את זה אבל הפעם זה עבר כל גבול. וכרגע אנחנו לא מדברים. הוא אפילו אמר שלא אכפת לו ממני. אז בסדר. שלא יהייה אכפת. חשבתי שהוא ידיד, אבל כנראה שטעיתי. לבן אדם אין גבול. בסוף לא יישארו לו חברים. חוץ מזה המשכנו לריב ולהתווכח ואפילו בלהט הרגע, סמייל קרא לאיינג'ל, שהיא החברה הכי טובה שלו "זונה". הוא לא ממש שם לב למה שהוא אמר ולמי, אבל אני לא הייתי סולחת לו כל כך מהר. כל כך כעסתי. ממש רתחתי והרגשתי פגועה. מזל שההורים שלי התקשרו ולקחו אותי ואת סימפל הבייתה. זה פשוט היה ערב מגעיל. כנראה שלאנשים יש חופש, וחם ומשעמם להם, אז הם מרשים לעצמם להיות מגעילים. אתמול הוא כאילו התחיל לדבר איתי ואמר שהוא סלח לי. סליחה??? הוא סלח לי? אולי אני צריכה לסלוח לו? אמרתי לו את זה, אז הוא אמר שהוא גם לא מתכוון לבקש סליחה. אולי נחזור לדבר, אבל מה שבטוח שהיחסים לא יהיו כמו שהם היו.

ביום שבת היינו אצל דודה שלי, לקחת את אחותי האמצעית חזרה הבייתה. היה נחמד. אני אוהבת לבוא אליהם הבייתה. בן דוד שלי התינוק, בן שלושה חודשים והוא כזה מתוקי! פשוט לאכול אותו.

ביום ראשון בערב הלכתי לאיינג'ל. כרגיל. בזמן האחרון אני מתנחלת אצלה יותר מדיי. סתם. ראינו קצת טלוויזיה ודיברנו. גם סימפל הייתה אמורה לבוא. אבל היא הייתה צריכה לעשות דברים ועד שהיא הייתה מסיימת אותם כבר היינו צריכות לחזור הבייתה.

ביום שני הלכתי לרופאה שלי. המחזור שלי מאחר בדיי הרבה זמן. ומלבד זאת יש לי כאבי בטן. הרופאה שלי הפנתה אותי לרופא נשים. איכשהו ממש לא מתחשק לי ללכת. אבל היום בבוקר – הפתעה! קיבלתי מחזור. אז התור לרופא יתבטל.

חוץ מזה, היום אמא שלי ואני עשינו שופינג. בהתחלה הלכנו לחנות של בגדי ים במקום שבו אני גרה – אבל לא היה שום דבר יפה ושהתאים לי. אז הלכנו לחנות משקפיים כדי להחליף את עדשות המשקפיים שלי. אבל מאחר ואמא שלי שכחה את המרשם, הייתי צריכה לעשות בדיקת ראייה. האופטיקאי (זאת המילה הנכונה?) לא היה, אז אמא שלי ואני הלכנו לעשות סיבוב בין החנויות. אחרי חצי שעה של סיבובים, חזרנו לחנות, והאופטיקאי עשה לי בדיקה שנמשכה יותר מדיי זמן. תוצאות הבדיקה היא שהמספר שלי קטן. משהו מאוד לא הגיוני ומנוגד לבדיקה שהרופא עשה מזמן. אז לבסוף אמא שלי החליטה לא להחליף את העדשות בנתיים ולבדוק אצל מישהו שלישי. אחרי זה נסענו לקניון. נכנסנו לפלפל, ובחרתי בגד ים : מכנס שחור וחזייה מדהימה עם הדפסים בצבע אדום ושחור (אני לא יודעת איך להסביר). בהתחלה לא הרגשתי נוח עם המכנסיים. הרגשתי ממש שמנה. אומנם רזיתי עכשיו והמשקל שלי בסדר, אבל בכל זאת יש לי טיפה תחת וירכיים. אמא שלי אמרה שככה גוף של אישה צריך להיראות – מעוגל טיפה, והבגד ים יושב עליי יפה, ויש בנות במצב ממש גרוע. אני צריכה להתרגל לבגד ים ואולי לקבל יותר בטחון עצמי. קניתי גם מכנס קצר לא צמוד, קצת מכנס "דפוק אותי", אבל לא נורא, בצבע אפור עם פסים לבנים בצד.  המכנס טוב בשביל ללכת לים, או למשל שבאות חברות אליי הבייתה. אני לא חושבת שאלך איתו ברחוב, אולי אולי רק אם יהייה חם מאוד וזאת תהייה הליכה של חמש דקות. חות מזה קניתי שלוש גופיות : אחת בצבע לבן, שהיא כמו גופיות קשירה, שיש לה כתפיות והכתפיות מתחברות לחוט בגב,  הכתפיות ושולי החולצה באדום ויש עליה מין הדפס של פרחים אדומים, גופייה שנייה בצבע שחור שהכתפיות הן עבות והן בצורת איקס מקדימה, ועוד חולצה שהיא בלי שרוולים, ששולי הצווארון והשרוולים בוורוד, ובצד כתוב 2003 עם שני סימנים סיניים בצבע לבן והקויי מתאר גם בוורוד

לסיכומו של היום, היה לי יום חביב בהחלט.

כמה טוב לחזור לכתוב.