לאחרונה יש בי תחושת מיאוס, כלפי כל כך הרבה דברים.

אני מרגישה שנגמרה לי המוטיבציה והדרייב, שאין לי חשק לכל רוטינת הלימודים. אני מרגישה משועממת, לא מאותגרת. ואולי זו החרדה, שבסוף לא אצליח. שבסוף שוב אכשל, כמו תמיד. שלא אעבור את אנגלית. שלא אתקבל אחר כך לכלום. שלא אדע מה אני רוצה מעצמי.

יש לי מיאוס כלפי אנשים מסוימים.

אנשים שלא יודעים גבולות, מה הגבול שבין חבר לסתם מציקן. יש פשוט אנשים שבשלב מסוים קצת נמאס מהם. שאני פשוט לא יכולה להכיל אותם.

בכלל, היחס שלי כלפי אנשים הוא מאוד.. לא ניתן להגדרה. קשה לי להתחבר לאנשים. אני צריכה את ה"קליק" הזה, כדי באמת להתקרב למישהו. ובאמת לשמור על זה. והאנשים האלו מעטים, אולי בגלל זה אני יכולה לומר שאולי אני מכירה המון אנשים ואומרת להרבה אנשים שלום ומה נשמע, אבל בעצם... בעצם אני דיי לבד.

ויש אנשים, שאולי התחברתי איתם, אבל עם הזמן אני פשוט מרגישה צורך להתרחק, להתאוורר. קשה לי להתמיד.

בזמן האחרון אני מנסה לחשוב על התכונות שבי, כי אני מרגישה שלא מכירים אותי באמת. יש את מי שאני נראית בעיני אנשים אחרים, ויש את מי שאני באמת, ואני לא תמיד מצליחה לשלב בין השניים. זה כמו שתמיד אנשים מופתעים כל פעם מחדש מכך שיש לי קעקוע, כי "אני לא נראית". אז איך נראה בנאדם שיש לו קעקוע, ובכלל איך אני נראית?

אף פעם לא הצלחתי לתאר מכלול של תכונות שיגדירו אותי, כי אני בנאדם כל כך מורכב, מאינספור פרטים שונים ומשונים, ותמיד שנאת שהיו מבקשים שאגדיר תכונה אחת טובה שלי ותכונה אחת רעה, כאילו אפשר לפרק בן אדם לתכונות אופי טובות ורעות, כאילו בן אדם לא מורכב מיותר מזה.

בזמן האחרון, אני גם מרגישה שאני לא חיה את החיים האמיתיים. שאלו לא באמת החיים שלי, שהיו צריכים להיות חיים אחרים.

תקופה משונה לא נעימה שכזו, גם היא תעבור.