אני חושבת שאחרי שנים, אני מפסיקה לצנזר.

לא מעניין אותי מי יקרא, לא מעניין אותי מה יגידו, לא מעניין אותי אילו תגובות אני אקבל כאן.

לא מעניין אותי שאמא שלי תקרא, שאחותי שוב תשחק אותה בלשית ותקרא מאחוריי הגב שלי, לא אכפת לי כבר.

לא אכפת לי מהתגובות האינפנטיליות של "את מעודדת אנורקסיה! יא חולה!" כאילו המגיבים ללא שם הם פסיכולוגים/פסיכיאטריים, או חושבים שהם מכירים אותי. לא, ברובם הם פשוט ילדים מתבגרים שטחיים וטיפשים, שבטוחים שהם יודעים כל כך הרבה.

לא אכפת לי מאף אחד יותר.

אז הנה, תמונת מצב של החיים שלי, תמונה אמיתית, כמו שכתבתי פעם, ואולי אפילו יותר ממה שכתבתי פעם.

אז כמו שהבנתם, המשקל שלי צונח.

ולא אכפת לי. זה לא שאני מרעיבה את עצמי, אני אוכלת, אבל פחות, כי פשוט לא מתחשק לי ולא בא לי.

ואני שונאת, שונאת להסתכל במראה. בא לי להקיא מעצמי.

היה לי חבר.

אני תוהה מה יש בי, מה יש בי לכל הרוחות, שאני מושכת רק אנשים דפוקים.

למה, כשסוף סוף התחלתי להרגיש משהו, למה שהיה נדמה לי שהכל טוב, שהכל בסדר, שזה יילך לכיוון חיובי, אחרי שהאמנתי לו שהוא באמת מרגיש כלפיי משהו, שהוא באמת רוצה אותי.

למה, עכשיו הוא לא בטוח, ולא יודע.

למה אני נופלת על כאלו, אבל כל הזמן.

אז אנחנו ב"הפסקה", אבל ברור לי שזה נגמר, כי אם הוא באמת היה רוצה, הוא היה טורח לדבר איתי מיום שבת.

אני חושבת על הגברים שהייתי איתם. כל הזמן היו נפילות. או שהם היו אדיוטים, או שהם היו פסיכופטים, או שלפתע פתאום הם לא היו סגורים על עצמם.

למה לעזאזל אני לא יכולה למצוא בחור חמוד, אחד שיאהב אותי באמת, שנהיה באמת בני זוג על כל המשתמע מכך.

בעצם, היה אחד.

אבל הוא גר שעתיים נסיעה ממני, ואני טרחתי להרוס את זה.

אולי אני פשוט צריכה לא להרגיש שום דבר. להיות קרה, אטומה, חסרת כל רגש. אולי זה מה שבאמת צריך להיות.

לא להרגיש שום דבר, לא לסמוך על אף אחד, לא לבטוח באף אחד.

לא התקבלתי למה שרציתי.

אני אומנם החלטתי ללכת ללמוד משהו אחר, אבל זה עדיין מאכזב אותי.

כי אם הייתי משקיעה יותר בלימודים ובפסיכומטרי, אולי הייתי כן מצליחה להתקבל.

אבל לא, זרקתי זין.

אני שונאת את העבודה שלי.

אני מרגישה שאני לא טובה במה שאני עושה, שאני לא ברמה של כולם. למרות שקיבלתי קידומון, למרות שהצלחתי לשפר את היעדים שלי, אני עדיין דואגת שבכל רגע יפטרו אותי.

אני שונאת את החיים שלי.

הם פשוט שממה אחת גדולה.

אני עובדת אחה"צ ארבע פעמים בשבוע, ובשאר הזמן אני פשוט יושבת ובוהה בפייסבוק.

אין לי חברים.

אני בת 22, וחיי החברה שלי הם כמו של אנשים בני 42.

אנחנו בקושי יוצאים, וגם שיוצאים אנחנו תמיד הולכים לאותו המקום ומדברים על אותם השטויות, ובעיקר סובלים זה מחברתו של זה.

אולי בזמן האחרון יצאתי יותר, אבל זה כי היה לי חבר, ועכשיו כשאין אותו אז אני אמשיך לשבת בבית רוב הזמן ולתהות מה לא בסדר איתי.

עוד חודש בדיוק אני אחגוג יום הולדת 22. זה יוצא ביום שבת. ויש לי הרגשה איומה, שבלילה שבין שישי לשבת, כשהשעון יראה על השעה 00:00 והיום הולדת שלי תתחיל, אני אשב מול הטלוויזיה אחרי עוד פרק של "סקס והעיר" ואבכה לבד.

אני כותבת את המילים האלו, ומרגישה דפוקה.

אני מרגישה שאני רוצה למחוק אותן, כי אני קוראת וכל מה שכתבתי נשמע לי ריקני, שטחי, מטופש.

אני שונאת, שונאת לפרסם את הפוסט הזה.

אני שונאת לכתוב את זה.

אני שונאת שגם כשאני כותבת, הכל יוצא לי לא כמו שהתכוונתי.

יוצא כמו מילים של ילדה אנאלפבתית.

אבל החלטתי שאני כותבת את האמת לשם שינוי.

ואלו החיים שלי.

עכשיו אתם מבינים למה אני מרגישה כל כך כישלון?

אני מרגישה שאני כל כך שונאת להיות אני. אבל כל כך.

אני כולי פקעת של עצבים, של דמעות, של תסכול, של אכזבות, של בדידות, של אומללות.

 אין לי כוח לאף אחד, ולשום דבר.

בא לי לצרוח.

לצרוח כל כך חזק ולשבור את כל מה שיהיה בדרכי.

בא לי לקחת סכין מטבח ענקית ולחתוך את עצמי לאלפי חתיכות.

אני רוצה להפסיק להיות.