וואו, ראיתי עכשיו "תמיד אותו חלום" ומי היה מאמין שסדרת גייז המבוססת על שירים של צביקה פיק תגרום לי לחייך ולייבב במהלך כל הפרק האחרון.

אז כן, ככה אני מבלה את השעות הפנויות המעטות שיש לי.

אני לא זוכרת מתי יש לי זמן לעצמי. יש לי סרטים שמחכים לי, הסדרות שלי שמחכות לי ושני ספרים שמחכים לי.  שבוע וחצי לקח לי לקרוא גיליון של "לאישה".

רוב הזמן שלי הולך על הלימודים. פיזית, יומיים בשבוע אני נמצאת באוניברסיטה משמונה בבוקר עד שמונה בערב. מעבר לשעות הארוכות שאני מבלה בין הרצאות, אני צריכה ללמוד. יש לי שלוש פעמים בשבוע בחנים על מאמרים שאני קוראת, חלקם באנגלית גבוהה וקשה. חוץ מזה, יש מאמרים שאני צריכה לקרוא בלי קשר לבוחן. ועבודות, מטלות... הלימודים גוזלים ממני הרבה זמן יקר.

אני ישנה חמש שעות בכל לילה.

אני לא יכולה לומר שאני נהנית. זה לא הנאה גדולה. ביום חמישי דיברנו על זה ששלוש שנים אנחנו הולכים לבלות ביחד, וחשבתי לעצמי "פאקינג שלוש שנים! שלוש שנים שהחיים שלי הולכים להיראות ככה! שאני תקועה בחור הזה!"

חוץ מזה אני דיי מסתדרת. אני לאט מתחילה להכיר אנשים, ולמצוא את עצמי ואת המקום שלי.

עד היום בבוקר- עבדתי מעבר ללימודים.

היום התפטרתי. לא האמנתי שהיום הזה יגיע. הרגשתי שאני נשחקת, שנמאס לי מהמקום ומהעבודה. הרגשתי איך השפיות שלי נוזלת כל פעם קצת דרך האוזניים.

הבוסית שלי עשתה לי רגשות אשם. אמרה שזה לא בסדר שאני עוזבת לפני החודש הכי עמוס בעבודה, ושאני חושבת אך ורק על עצמי ולא על הכלל וזה גורם לה להרגיש שכל מה שהיא משקיעה לא שווה כלום כי אנחנו זורקים עליה זין.

הרגשתי כל כך רע, באמת... אבל מה לעשות. זה לא קריירת חיי, ולפעמים צריך לחשוב על עצמך. ושמפטרים אנשים במשרד בטלפון מהרגע להרגע זה בסדר? ואם לא הייתי מגיעה ליעדים שלי- לא היו מפטרים אותי?

מה שעוד יותר מציק זה שאני חייבת להודיע חמישה ימים מראש, כלומר אני חייבת לתת עוד חמישה ימי עבודה, ואם לא היא יכולה לנכות אותם מהמשכורת שלי (שהיא כוללת חמישה ימים בדיוק). אז היא תברר לי, ואני מקווה שזה יסתדר, כי אני פשוט לא יודעת איפה לדחוף לה חמש משמרות.

מצאתי משהו חדש, באוניברסיטה.

זה לא הרבה שעות, ותהייה לי משכורת קטנה מאוד מאוד, אבל זה מספיק לי. אני סה"כ גרה בבית, ההורים משלמים לי על הלימודים ועל הנסיעות. אז אני לא אקנה עוד נעליים כי זה לא באמת הכרחי, וגם לא מעיל קצר כמו שרציתי (נו, יש לי שלושה! וזה לא שבאמת יש חורף פה). אז אני אחיה בצמצום עד כמה שאפשר. משהו חייב לבוא על חשבון משהו, והלימודים זה הדבר הכי חשוב. והשפיות שלי.

חוץ מזה, אני על קו ת"א.

אני, מצד אחד טוב לי נורא. אני מרגישה שיש בזה משהו אמיתי... אבל מצד שני, אני נורא מפחדת, חוסמת את עצמי. אני לא מפסיקה לחשוב שהנה בא הרגע שהוא יגיד לי שאני לא מספיק בשבילו. שהוא לא בטוח בעצמו או כל השטויות האלו שגברים אומרים לנשים כשהם לא רוצים אותן יותר.

אני יודעת שאני צריכה להפסיק.

אבל אני מפחדת. ואני עוד יותר מפחדת מההרגשה הזאת, הפחד הזה שמרוב שנשבר לי הלב ומרוב שהוא חווה טראומות, אי אפשר לתקן אותו.

אם הייתי יכולה, הייתי מבקשת ממנו שינסה לתקן אותי. אפילו קצת.