אני עוברת תקופת נוסטלגיה, תקופה של הרבה הרהורים.
השבוע הסתכלתי קצת בארכיון, בשנת 2005. הייתי בכיתה י"ב, ולמרות שהשתנה בי הרבה מאוד, עדיין יש תחושות חזקות שתיארתי, של בדידות, של חוסר שביעות רצון מחיי החברה שלי, של שיעמום ומיאוס, שאני עדיין מרגישה אותן.
אני לא מאמינה שכבר ארבע שנים, אני מסתובבת עם אותה הרגשה, שפשוט בא לי לקחת את הרגליים ולעבור למקום אחר. אני אפילו לא יודעת איך להסביר את זה, שאני לא באמת חיה את החיים שהיו אמורים לי.
לפני כשלושה שבועות, דיברנו כמה מהחברים ללימודים על זה שיש לנו שלוש שנים לבלות ביחד.
ואני חשבתי לעצמי "אלוהים, שלוש שנים שאני תקועה כאן".
זה לא סוד, שאני לא אוהבת את המקום בו אני גרה. אני מרגישה כמו בפריפריה, לפעמים.
יש פה אווירה, שאני לא מסוגלת להסביר, שלא תמיד נעימה לי.
אני מרגישה שנמאס לי מהאנשים, מהמקומות. כל כך הרבה זמן אני כותבת על הכמיהה שלי לשינוי, והשינוי הזה עדיין לא מגיע.
אני לא רוצה שהחיים שלי יילכו במסלול המוכר של צבא- לימודים- חתונה- משכנתא- עבודה.
לא, לא, לא.
זה יותר מדיי משעמם, בנאלי.
זו הבעיה שלי בעצם, שאני חייבת כל הזמן שיקרה משהו, אני חייבת דרמות מסביבי ועניין.
אני תוהה למה הלכתי ללמוד, ולמה בחרתי את מה שבחרתי. אולי זה כי שנה א', סמסטר א', וכל המבואות כולם אותו הדבר (ועוד למדתי חלק ניכר מהדברים במכינה), אבל כרגע אני לא בדיוק מתחברת.
אולי זה ככה זה, ורק בדמיון שלי מגיעים לאוניברסיטה ולומדים את מה שבאמת מעניין אותך.
אני לא באמת נהנית בלימודים. זה לא שאני סובלת, אבל זה לא בדיוק כיף.
אני דיי בודדה, האמת.
בחוג אחד כן יש לי חברים, פחות או יותר. התחברתי למישהי ממש חמודה.
אבל בחוג השני , לא במיוחד. זאת אומרת, אני מסתדרת עם אנשים, אבל ממש עצוב לי בהפסקות.
אז אני תמיד מתכננת מראש שיהיה לי מאמר לקרוא, או שאני הולכת לקפיטריה וקונה אוכל, רק כדי שיהיה לי משהו לעשות. וככה אני מבזבזת את הכסף שבקושי יש לי על שטויות, ומדי שבוע עולה על המשקל ומגלה שעליתי בעוד חצי קילו, ומרגישה כמו בהמה ובא לי למות.
אני לא יודעת למה זה ככה. אולי כי קשה לי להתחיל ולנהל סמול טוקס, או אולי כי קשה לי להתחבר.
למרות שיש הרבה אנשים שאומרים לי שהם אוהבים אותי ושאני מיוחדת וכיף איתי.
או שפשוט קשה לי למצוא.
אני אוהבת אנשים מיוחדים, וה"קליק" הזה לא קורה תמיד.
אני חושבת שחלק מהעובדה שהתחלתי לימודים אקדמיים נעוצה בכך שרציתי פשוט לרצות.
לרצות את ההורים, את החברה. ומתוך מחשבות של "נו טוב, אין ברירה. כולם עושים את זה, חייבים לעשות את זה, אז אעשה את זה".
אני עובדת קשה בלרצות, לרצות, לרצות. אולי כי אני הבת הבכורה. אולי אין לזה סיבה ואין שום ניתוח פסיכולוגי וככה אני.
כל הזמן אני צריכה לדאוג שכולם מסביבי יהיו מרוצים ומאושרים, ואף אחד לא יכעס.
אני לא תמיד מרצה את עצמי. את הכעס אני שומרת עמוק בבטן, או מוציאה על עצמי.
לפעמים אני חולמת על עצמי אורזת מזוודה ונוסעת לגור בעיר אירופאית גדולה. אני יכולה ממש לדמיין את עצמי בסיטואציה הזאת, אני רואה את עצמי שם, כאילו באמת הייתי שם.
אולי תהייה לי השראה ואני אכתוב, כמו שתמיד חלמתי, מאז שאני זוכרת את עצמי. אכתוב קצת יותר מאשר על דיכאון ומוות והפרעות אכילה.
ותהייה אתה. אתה עדיין מעורפל. ותטוס עד אליי, ויירד גשם או שלג, וחורף אמיתי. ואני אהיה עטופה במעיל מפרווה סינטטית (כי זו אירופה, וקר), ותגיד לי שאתה לא יכול בלעדיי, שאתה אוהב אותי עד כדי שיגעון, אפילו עד גבול הפתטי.
ואני אוריד את המעיל. ואח"כ את כל הבגדים, ולא יהיה לי קר יותר, איתך, אף פעם.
ואני אחזור איתך, לכאן. ואאחסן את המעיל בארון.
ואהיה זאת שעשתה משהו, ולא את הבנאלי והמתבקש.
אני אגור בעיר אחרת, ואעשה דברים אחרים. אולי אפרסם את ספר הביכורים שלי, אולי אגלה שאני לא כותבת טוב כמו שתמיד חשבתי ואפנה לעשות משהו אחר. ויהיו לי חברים אחרים וחיים חדשים.
ואני אבוא מדי פעם לבקר את מי שהשארתי מאחור, ונעלה זיכרונות, ונהיה נוסטלגיים, ואני אשמח שזו רק נוסטלגיה.
אוף, אני חושבת שאף אחד לא באמת מכיר אותי כפי שאני באמת. אף אחד לא יודע מי אני.
גם אני עדיין לא.
(אני ואחותי. הצילום הוא של אחותינו:))
כינוי:
.Fake Reality
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
