עברו  שנתיים מהפעם ההיא, כשעמדתי מול הארון שלי, לובשת רק תחתונים וגופייה קרועה, והתחלתי להוציא.

זרקתי עליך חולצות, וגרביים, ותחתונים, ואת הבושם שלך. הבקבוק התנפץ על הרצפה לרסיסים, והריח שלך התפזר בכל החדר, ונשאר שם. עד היום כשאני רוצה לדמיין שאתה מוחשי, אני נשכבת על הרצפה ומריחה אותך מהמרצפות.

אתה ישבת על המיטה, והעיניים שלך היו קרח. לא הסתכלת עליי אלא דרכי. הייתי בשבילך עוד פנים יפות, פנים יפות בשלל של פנים יפות שהקיפו אותך. לא היה לזה שום משמעות עבורך.

ולקחתי סכין ונשארה לי צלקת לכל האורך, אבל זה לא היה אכפת לך במיוחד. הטריקים שלי לא עשו עליך שום רושם. אמרת שאתה מצטער, שאתה לא יכול לאהוב אף אחד.

והלכת.

השארת אותי מול הארון, והוצאתי את כל החולצות שלי, וקרעתי אותן אחת אחת. הבנתי שאין בהן טעם. שיותר לא אוכל ללבוש מחשופים.

עברו שנתיים מהפעם ההיא.

אני לובשת רק חולצות סגורות.

מדיי פעם אני מסתכלת על הפלסטרים שמכסים לי את הצלקת. כשהם נהיים אדומים מדיי, אני מניחה עליהם עוד שכבה.

כבר שנתיים שהגוף שלי מכוסה בשכבות שכבות, שכבות על גבי שכבות של פלסטרים ומייק אפ.

שנתיים שבהן הייתי הולכת ברחובות, מנסה למצוא משהו שירפא לי את הצלקת, שיהיה תחליף לפלסטרים. אבל לא מצאתי.

והיו, היו אחריך.

אבל להם נתתי רק את הגוף שלי, כי זה היה קל. את הלב לא.

ושאלו אותי, מתי אני אפסיק את זה. מתי אני אתן גם את הלב, אבל אמרתי שהלב שלי לא קיים יותר.

את הלב לקחת אז, לפני שנתיים. אחרי שחתכתי בסכין את החזה שלי והוצאתי אותו החוצה. ועכשיו יש לי במקומו ערימת פלסטרים.

עברו שנתיים.

אני שוב הולכת ברחובות, אבל אני לא כבר לא מנסה למצוא אף אחד. רק אותך.

וכל פעם אני עוברת ליד הבית שלך, מציצה למעלה.

מחכה ליום שבו אאזור אומץ. הייתי יכולה לדמיין איך אתה פותח את הדלת, ואני אסתכל עליך. ואתה תסתכל עליי, ולא דרכי. ואתה תהייה יפה כמו אז, ואני אריח אותך באמת, ולא דרך מרצפות. ואני אעביר את היד שלי על הפנים שלך, ואני אנשק אותך. ואתה תנשק אותי בחזרה, ולשפתיים שלך יהיה את אותו הטעם. ותוריד ממני את הבגדים לאט לאט, ולא תגיד שום דבר, רק תקלף את כל שכבות הפלסטרים והצלקת תיעלם.

אחרי שנה אזרתי מספיק אומץ.

פתחת את הדלת, הסתכלתי עליך. ואתה הסתכלת עליי, ולא דרכי.

היית עדיין יפה כמו אז, אפילו יפה עוד יותר. והרחתי אותך באמת, לא דרך המרצפות.

העברתי את היד על הפנים שלך לאורך כל הלחי, לאט לאט.

ונישקתי אותך. ואתה נישקת אותי בחזרה, לשפתיים שלך היה את אותו הטעם.

ואז הוצאתי סכין.

וחתכתי אותך לאורך כל החזה, והוצאתי לך את הלב.

עכשיו  גם לך תהייה צלקת לכל האורך. ותצטרך לכסות אותה בשכבות על גבי שכבות של פלסטרים.

גם אם תרצה, לא תוכל ללבוש מחשופים.