אצלי תמיד קיימת מלחמה פנימית בין הרגש לבין ההיגיון. הלב תמיד אומר לי משהו אחד, אבל השכל אומר משהו אחר.

כשניסיתי לחשוב עלינו בצורה הגיונית וקרה, היו לי הרבה סיבות למה לא. כי הידידות שלנו תיהרס, כי יש לנו עוד שנתיים וחצי ללמוד ביחד, כי אני לא יודעת על מה אני רוצה לוותר, כי אני מבולבלת ומתוסבכת, כי מה הטעם. מה הטעם כי גם ככה בעוד שבועיים הוא יגיד לי שזה לא זה, שאנחנו לא מתאימים, שזה מרגיש לו לא נכון.

ניסיתי להתעלם, להדחיק. אבל לא יכולתי. הוא לא יצא לי מהראש. הייתי חולמת עליו בהקיץ, מחפשת את הקרבה שלו.

לפני שבועיים, כשניסינו ללמוד ביחד למבחן, הוא נישק אותי שוב והרגשתי איך הבטן שלי מתהפכת מרוב פרפרים.

השבוע, כשישנתי אצלו והוא העיר אותי בבוקר לא יכולתי להפסיק לחייך אליו.

לרוב כשאני כותבת על בחור חדש, זה עושה לי נאחס כי תוך שבוע זה נגמר. אני מקווה שאני לא עושה נאחס לעצמי, אני פשוט לא יכולה להתאפק.

אני מרגישה שטוב לי איתו. הוא גורם לי לחייך. כשאני לא איתו אני מתגעגעת ורק מחכה לפעם הבאה שאראה אותו. כשהוא מנשק אותי ומעביר את הידיים שלו עליי אני מרגישה איך כל כולי מתהפכת. כשאנחנו יושבים על הספה ורואים ביחד טלוויזיה והוא מחבק אותי אני מרגישה הכי טוב שבעולם. הוא גורם לי להרגיש הכי יפה, הכי מדהימה, הכי מיוחדת. כי מעבר למשיכה המינית, יש בינינו חברות.

אולי הפעם זה יהיה שונה. בניגוד לפעמים קודמות אחרות, היו לי הרבה חששות והייתי מאוד לא בטוחה. והפעם אני כן מרגישה תחושת בטחון ושזה אמיתי. כמו שכתבתי פה פעם, כדי לאהוב צריך אומץ. ואני מחליטה להיות אמיצה.

***

"היי חמודה. אני בבית. כבר מתגעגע..שיהיה לך לילה טוב! חולה עלייך:)"