אני לא מצליחה לכתוב. אני לא יודעת למה, אבל הדבר הטוב היחידי בחיים שלי, היכולת להעביר את התחושות שלי למילים – נלקח ממני משום מה.

אני יושבת מול המסך הלבן הריק, ומנסה לכתוב, ומוחקת שוב ושוב. כותבת פסקה, ואז נתקעת.

אני מאבדת את הכתיבה שלי, אני מאבדת את עצמי, אני מאבדת את הכל.

אז אולי זאת הבאסה הזאת, שאיכשהו עד עכשיו חייתי איתה בשלום.

אלו תקופות כאלו, תקופות של דכדוך, שבדרך כלל עוברות בשלום ללא צלקות מיותרות. ואני רק מזכירה לעצמי "לא, אל תחתכי, שלא תעזי לחתוך." אבל אני יודעת שפעם אחת אני לא אקשיב לעצמי וכן אעשה את זה. אני יודעת שבעוד כמה זמן אני פשוט אאבד שליטה, ואני כל כך מפחדת לאבד שליטה. אז אני מזכירה לעצמי לא לעשות כך. אני מזכירה לעצמי שצלקות על היד לא מובילות לשום מקום וזה לא יפתור לי את הבעיה. ובנתיים זה עובד.

אומרים שלכל סבל יש סיבה, אבל אני לא מוצאת סיבות.

האמת היא, שפשוט נמאס לי מהחיים שלי, כאילו הם נראים אותו הדבר. אני יודעת מה יהיה מחר, ומה יהיה בעוד חודשיים, ואולי ככה זה החיים של כולם.

אני יודעת שלא משנה כמה שאלמד, תמיד לא אקבל ציון טוב במבחן. למה? כי ככה אני. יכולתי לקבל 100 באנגלית, אבל בפועל קיבלתי 70. ולמה? בגלל טעויות כל כך שטויות, טעויות מעטות שהיו שוות נקודות רבות. וזה ככה תמיד. אני יודעת שלמרות שלמדתי ביולוגיה ואני כבר חולה מכל הלמידה על המערכות של גוף האדם, בלי לעשות את המבחן אפילו, אני יודעת שמחר אני לא אצליח ושוב אקבל 65. למה? ככה. כי זה הגורל שלי. אני יודעת שאסור לי לבוא בגישה כזאת, אני יודעת שאני חייבת לחשוב שאני אצליח, אבל אני לא רוצה לאכזב את עצמי.

האמת שגם נמאס לי מהחברים שלי. אני אוהבת אותם, אבל נדמה לי שפשוט אנחנו עושים כל הזמן את אותו הדבר, הכל כל כך שבלוני ומשעמם. שפשוט.... לא יודעת, אני לא חלק מהם. הם כל כך לא מכירים אותי. אני לא חושבת שיש מישהו שבאמת מכיר אותי, אני כל כך נראית לעולם משהו שאני לא.

ונמאס לי להיות לבד. אני יודעת שלא מגיע לי שיהיה לי מישהו, תכלס אני מכוערת ובכלל כל המראה החיצוני שלי מעורר בחילה, אבל גם אין לי אופי טוב שיפצה על זה. יש לי אופי כל כך דפוק..... אני כל כך בן אדם שלא מגיע לו שיהיו לו חברים בכלל.

ואני לא יודעת אם מישהו יודע מה זה לעמוד מול המראה ולהיגעל. להיגעל ממי שאת, להיגעל מאיך שאת נראית ולייחל להיראות, להיראות כמו משהו נורמלי.

וגם הדיאטה הזאת, לכל המודאגים, זאת אינה דיאטת הרעבה. אני מרגישה שאני צריכה להוריד שני קילו, כי אני מרגישה לא טוב עם איך שאני נראית. וכן אני יודעת שאני צריכה לקבל את עצמי כמו שאני ובלה בלה בלה בלה בלה, אבל אין דבר כזה. זה פשוט לא קיים.

הכל כל כך לבן, כל כך ריק. כמו הרקע פה.

אני כל כך לבד, ולמרות שאני יודעת שלא יהיה מישהו שירצה אותי באמת ויאהב אותי באמת בגלל ולמרות מי שאני, אני עדיין רוצה את זה. וזה כל כך מייסר לרצות משהו ולדעת שלעולם לא תקבל אותו, בשל העובדה שלא מגיע לך ולא יגיע לך לעולם.

זה כל כך מייסר לדעת שהחיים של כולם נורמליים ושלך לא.

זה כל כך מייסר להיות אני.