ביום ראשון אמא שלי החליטה שאם אני לא הולכת לבית ספר, משמע אני לא עושה כלום, ולכן הוטלה עליי משימה: לנקות את הבית. כך מצאתי את עצמי כורעת על ארבע, מנקה רצפות ושואבת ושואפת אבק ושאר כימיקלים.

ביום שני קמתי מוקדם וראיתי אושן 11 במחשב, ואז ב-12 הלכתי לבית ספר.

הייתה לנו הרצאה על נהיגה. בהתחלה חשבתי שזה יהיה משעמם, אבל בעצם זה היה מעניין מאוד.

המרצה שלנו, סיפר על ילד אחד שהוא לימד אותו ועל התאונה שהוא עשה (וכן, הוא נהרג). הסיפור הוא דיי ארוך, אבל בכל שלב ניתחנו את מה שקרה בתאונה והוא עשה לנו הדמיות ודיברנו על איך אפשר למנוע תאונות כאלו. ותכלס, אפשר למנוע. מוות על הכביש הוא כל כך טיפשי ומיותר. אחר כך הוא הראה לנו תמונות של בחורה (אלו תמונות שמסתובבות ברשת) מארה"ב שפשוט נשרפה לחלוטין כתוצאה מתאונת דרכים. זה לא בן אדם, זה מפלצת. זה משהו מעוות לחלוטין. לבסוף הוא קרא לנו מכתב שכתב שוטר שהתפקיד שלו זה ללכת ולהודיע להורים שהילד שלהם נהרג בתאונת דרכים. והמכתב הזה היה ממש חזק. אני ממש לא רוצה שאותו שוטר ידפוק על הדלת של הבית שלי. אני מקווה שכל אחד יפנים: צריך לנסוע בזהירות, לציית לחוקים, לא להשתולל ולא לחשוב שהכביש הוא של אבא שלך.

אני הפנמתי.

בכלל, זה היה ממש מוצלח, כי אותו מרצה היה אדם כריזמטי והוא דיבר בשפה שלנו.

היום היה כרגיל בית ספר. כולם מדברים על הסילבסטר – אבל אני קוראת לזה "חגיגות השנה האזרחית החדשה". משום מה כל המועדונים בסביבה שלי הם רק לחוגרים, חוץ מאחד, ככה שבטח כל השכבה תצא לשם. וכן, אני יוצאת ולא אכפת לי מה ואיך.

אחרי הצהריים אני ועמרי הלכנו אל הבית של אותה ילדה מהמגמה שלי שאבא שלה נפטר. מסתבר שלאבא שלה היה גידול סרטני בכבד, וגילו אותו מאוחר מדיי. הייתה גם המרכזת שכבה שלנו, ודיברנו איתה, ודיברנו עם אותה ילדה, והיא נראתה בסדר.... היא שמחה לראות שבאנו אליה....

האמת הרגשתי שאני רוצה לבכות כשיצאנו משם, אבל התגברתי על זה.

זה כל כך עצובL