בשבועיים האחרונים אני מרגישה כאילו אני על חבית נפץ. שוב חזרתי למצבי הרוח המתחלפים שלי, אין לזה שום סיבה ממשית, אני כמו נערה מתבגרת או יותר גרוע- מתחבאת בתוכי ילדה בת 4 שמתחילה לבכות ולהתחרפן שלקחו לה את הצעצוע.
מצד אחד אני כביכול מאוד זורמת עם החיים, חיה לי בגישה של "מה שיהיה- יהיה". אבל מצד שני אני מאוד חולת שליטה. אני שונאת שינויים, אני אוהבת יציבות, קביעות ושהדברים יסתדרו בדיוק לפי איך שתכננתי אותם. ואם הדברים לא מסתדרים לי- אני מרגישה מאוד מאוכזבת וממוטטת.
והכי גרוע- כשזה הכל ביחד.
אני מבואסת כי יש לי יום קשה וארוך ואני לא מרגישה טוב, ואז כל הערה קטנה שנתפסת כביקורת מוציאה אותי מהכלים. ואז כל דבר קטן מעצבן אותי. מספיק שאחותי לקחה לי את החולצה שרציתי ללבוש ועכשיו אני צריכה למצוא משהו אחר ואני גם ככה מרגישה שהכל מכוער, ואז אני מגלה שהלחם שלי אינו פרוס(טעות בייצור כנראה) ואנחנו שומרים אותו במקפיא שלא יתקלקל ואין לי דרך לחתוך אותו כי הוא קפוא וזה יותר מעצבן אותי כי עכשיו או שלא יהיה לי מה לקחת לאכול ביום הארוך והקשה הזה (לימודים משעממים ואחרי זה ישירות נסיעה לעבודה)ואני ארעב, או שתוכניות הדיאטה שלי יתנפצו ואקח משהו אחר ואז אשמין. ואז אני מסוגלת להיכנס להתקף זעם ולקלל ולהרביץ ללחם. (להרביץ ללחם. טיפשי ביותר).
ויום אחרי זה המדיח לא ניקה את הכלים כמו שצריך, אז אני צריכה להוציא ולנקות,ויש כלים בכיור, ויש המון כלים נקיים על השיש שרק צריך להחזיר אותם למקומם, ואז אני שוב מתחרפנת ומתעצבנת כי לאף אחד לא אכפת בבית הזה, אז שוב נכנסתי לעצבים, ושברתי מרית.
אני יודעת שזה בסדר, ואני יודעת שכולם מתעצבנים לפעמים, ואם פעם ברגעים של כעס ואכזבה הייתי מסוגלת לפגוע בעצמי פיזית או להיכנס להתקפי חרדה, אז מה זה כבר להרביץ לכיכר לחם או לשבור מרית (גם ככה יש יותר מדיי).
או שחבר שלי התקבל לעבודה חדשה, וזה הורס את התוכניות שלי לסוף שבוע, אז בוכה ומתעצבנת ומוציאה עליו כעסים, במקום להיות חברה תומכת ונחמדה. ובכלל, אני מוציאה את כל הכעסים והאכזבות והעצבים שלי עליו, גם אם זה לא קשור אליו, כי פתאום כל הערה קטנה שלו יכולה לשרוף לי את הפיוזים או לגרום לי לבכות.
ויש שני קולות בראש שלי. יש את ההיגיון שאומר לי ששום דבר לא קרה, כולה שינוי בתוכנית ואפשר להסתדר ולמצוא פיתרון, ושאם הייתי צופה בזה מהצד- אז בוודאי שההתנהגות שלי צריכה להיות אחרת, יותר תומכת ואוהבת ופחות אנוכית. אבל מהצד השני יש את האימפולסיביות שלי- שאני רוצה לצרוח, לכעוס, לבכות, לריב.
בסופו של דבר העדפתי לסגור את השיחה בעצבים, להירגע קצת וליבב בבית ולהתקשר להתנצל.
זה מרגיש לי מטופש ברמות מטורפות שאני מתנהגת ככה. אני בן אדם מבוגר ולא ילדה קטנה. אני יודעת שאני צוברת כל מיני כעסים קטנים, ואני לא מדברת. אני שומרת את הכל בבטן עד לרגע הפיצוץ. אני יודעת שאני חייבת להפסיק לשמור בבטן. ואני יודעת שאני חייבת להרגיע ולשחרר. להפסיק להיות כזו חולת שליטה לפעמים.
היום ניסיתי לעשות את הכל בשביל להירגע ולהתחיל את הסופ"ש בצורה הטובה ביותר שלו. התעוררתי ממש מוקדם בבוקר וגררתי את עצמי לשיעור פילאטיס, השני שלי השבוע. והרגשתי מאוד טוב אחרי השיעור והיו לי קצת פחות רגשות אשמה על הזלילות שלי (גם בזה אני צריכה להתחיל לטפל). ואחרי זה פשוט נכנסתי למקלחת ארוכה וחמה, השתמשתי בסבונים והפילינגים המיוחדים שלי, ומרחתי המון קרמים. שמתי לק אדום על הציפורניים, עשיתי קפה ומשהו קטן לאכול וישבתי עם כל העיתונים.
ואני מרגישה הרבה יותר טוב, ויהיה לי סוף שבוע נחמד, למרות שהתוכניות השתנו במקצת.
ועכשיו אלך להכין שיעורי בית בסטטיסטיקה.
שבת שלום.
כינוי:
.Fake Reality
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
