כמו בכל שנה ארכין את הראש בצפירה, אדמע מול הסיפורים, אצטמרר מהשירים. כמו בכל שנה, אשקע לתוך השכול המשפחתי שלי, חלק בלתי נפרד מהחיים שלי.

בצלאל רם ז"ל היה לוחם שייטת שנפל במילוי תפקידו, בתאונת צלילה. הוא היה הבן של סבא ז"ל וסבתא רבא, אח של סבתא, דוד של אמא. הוא נפל בשנת 1969, השאיר אחריו אלמנה צעירה בת עשרים ותינוקת בת שנה.

מעולם לא דיברו על בצלאל. השכול עטף את המשפחה, סמיך ובלתי נראה. יוצר קרעים, נתקים ושתיקות. הייתי מבקרת בתור ילדה את סבא רבא וסבתא רבא בקיבוץ וסבתא הייתה לוקחת אותי לבית הקברות. היינו מבקרות בקבר של אבא שלה ושל אח שלה וגם את של בצלאל. הייתי עוזרת לה להשקות את כל העציצים. היא הייתה מספרת לי סיפורים על אביה ואחיה ומשפחתה, אבל על בצלאל – לא. ידעתי שיש תמונה שלו עם נר זיכרון ליד ותמיד הייתה לי את הידיעה שכשאהייה בת 18 אתגייס לשייטת, כדי שביום הזיכרון אוכל לבוא עם סבתא לבית קברות, לבושה במדים הלבנים עם תג היחידה.

וכך באמת היה.

התגייסתי לשייטת. (בדיוק קראתי את סיכום השירות שעשיתי שהשתחררתי ואני מרגישה גאווה!). הסתכלתי בחדר הזיכרון לכל חללי היחידה- חדר זיכרון שהוקם בדחיפתם של סבא וסבתא.

בימי הזיכרון הגעתי לטקסים לבושה בגאווה רבה במדים הלבנים, עונדת את תג היחידה.

לפני כשנה, החליטו לעשות בשייטת סרט על בצלאל. מדיי שנה, היחידה עורכת ערב משפחות שכולות. בכל ערב שכזה, בוחרים מספר חללים ועושים עליהם סרט קצר. לצילומי הסרט הגיעו החברים של בצלאל מהשירות הצבאי, סבתא, אלמנתו. פתאום שמעתי עליו סיפורים. פתאום גיליתי מי היה הבן אדם הזה, מאחורי המסגרת השחורה וליד נר הזיכרון. פתאום שמעתי את האלמנה אומרת שהיא חושבת על האובדן הזה בכל יום, חושבת מה היה קורה אילו. הבנתי שבעצם מה שהבנתי- שהיא המשיכה הלאה בחייה כאילו לא היה דבר- בעצם לא נכון.

לצערי בצלאל הוא לא החלל היחיד שאני חושבת עליו ביום הזיכרון. היה את הבחור מהשכבה שהתאבד במהלך שירותו הצבאי ואיש אינו יודע למה.

היה את דוד רובין ז"ל, חניך בפלגה שלי, שהיה אמור להיות לוחם שייטת שנרצח במהלך טיול ע"י מחבלים. זה היה שבר וזעזוע והלם עמוק. לא הכרתי אותו אישית, אבל ידעתי מי הוא. הוא היה חלק מהפלגה שלי. זה היה אחרי שחזרנו מטיול במסגרת הצבא שהיה כל כך מהנה וכייפי, ואת יום שישי בצהריים- כשהמפקד שלי התקשר להודיע, ואת מוצאי שבת ב23:00 בלילה בקור של הר הרצל, לעמוד עם המדים והכומתה על הראש ולשמוע את ההורים שלו אומרים סליחה על הקבר.

ויש את כל הסיפורים. על החברים של הבן זוג שנפלו במלחמת לבנון השנייה לנגד עיניו. על הסיפורים של אבא על חוויות ממלחמת לבנון הראשונה. והכתבות, הסרטים, ההספדים. פרוייקט "עוד מעט נהפוך לשיר".  והתמונות. תמונות של כאלו שלנצח יישארו בני עשרים. שלא יתחתנו. שלא ילמדו. שהשאירו אחריהם הורים, נשים וילדים.

מחר בבוקר אהייה בבית קברות, אעמוד ליד הקבר של בצלאל. יבואו חיילים מהשייטת, אולי יזכרו אותי. וכמה שעות אחר כך, אצא לרחובות חיפה ואצפה בזיקוקים. הדמעות יימהלו בחיוכים. מהעצב הכי גדול לשמחה הכי גדולה שיש. כי ככה זה, אלו החיים, רגעי כאב ושמחה שזורים בהם אחד לצד השני.

יהי זכרם ברוך.