בשעה טובה התחלתי ללמוד נהיגה.

כאשר כל חבריי הוציאו רישיון אי שם בתיכון- אני נותרתי מאחור. להורים שלי לא היו את הסכומים הנדרשים כדי לממן לי לימודי נהיגה ולי מעולם לא היה כסף מיותר והאמת לאמיתה שמעולם זה לא היה מספיק חשוב עבורי בשביל לחסוך עבור זה. תמיד הצלחתי להסתדר עם טרמפים מחברים ותחבורה ציבורית.

עם השנים זה כבר נהייה פחות ופחות נוח. זה אומר להיות תלויה- בטוב ליבם של אנשים אחרים (ולי באופן אישי התחיל להיות פחות ופחות נעים לשאול אם אפשר להצטרף לטרמפ), בחבר, באבא ובתחבורה ציבורית.

לאמא שלי יש רישיון אבל היא לא נוהגת והיא מסתדרת עם תחבורה ציבורית פחות או יותר ובעיקר עם אבא שלי.

התחבורה הציבורית כיום לצערי מאוד לא נוחה, מסורבלת ולא ידידותית. עצם העובדה שאני נאלצת להחליף קווים ושאין זמינות מספקת של קווים גורמת לכך שנסיעה מהקריות לחיפה שאורכת בין חצי שעה לארבעים דקות באוטו, נמשכת כשעה ואפילו מעט יותר באוטובוס. אז עם כל הכבוד לפתיחתם הצפוייה של הנת"צים, הזמן שלי בתחבורה ציבורית לא יתקצר. מה זה יעזור שהנסיעה קצרה, אבל שצריך לחכות הרבה זמן לאוטובוס?

במרץ האחרון השתחרר לי ולאחותי כסף מקופת חיסכון. אבא שלי אמר שנעשה עם זה מה שאנחנו רוצות והוא הציע לנו להתחיל ללמוד נהיגה. אחותי באמת התחילה ואילו אני דחיתי את העניין בטענה שאין לי זמן פנוי.

באמת לא היה לי יותר מדיי זמן פנוי, אבל הסיבה האמיתית היא שפשוט פחדתי. פחדתי להיות על הכביש, שאני לא אסתדר עם נהיגה, שאני לא כשירה ולא יכולה לנהוג. נהייה לי יותר ויותר קשה לדמיין את עצמי נוהגת. היו לי גם הרבה חלומות בשנה האחרונה על כך שאני נוהגת למרות שאני יודעת בחלום בוודאות שאין לי רישיון.

אחותי ניסתה לשכנע אותי שזה לא כזה נורא, גם החברים, החבר, ההורים, כולם שאלו מה עם הנהיגה.

ואז נפל הגורל.

החלטתי שאני רוצה להיות עצמאית ולא להיות תלויה באף אחד אחר ובכלל, במצב התחבורה הציבורית רכב הוא דיי הכרחי. מי שלא יכול להחזיק רכב- נדפק. פשוט ככה. ובאיזשהו מקום- כן דגדג לי הרצון הזה ללמוד נהיגה. החלטתי שאם אני לא אסתדר עם זה- אני פשוט לא אמשיך ושאף אחד לא יגיש אותי לטסט ולא יעביר טסט אם אני לא אדע לנהוג בצורה נורמלית.

קבעתי שיעור עם המורה של אחותי. הודעתי בגאווה לאבא שלי שזהו, אני מתחילה ללמוד. הוא כבר היה בטוח שזה לא יקרה לעולם.

לפני השיעור היו לי פרפרים בבטן ודפיקות לב. שילוב של פחד והתרגשות. ניסיתי להרגיע את עצמי ולהגיד שאין שום דבר שיכול לקרות, כי למורה יש בלם והא יכול לתפוס לי את ההגה. 

הגעתי לשיעור, התיישבתי בצד של נהג, המורה הסביר לי איך מתפעלים את הרכב ו-יאללה, לנסוע. כשהייתי על הכביש וקלטתי שאני נוהגת ממש התלהבתי מעצמי. הוא לקח אותי לכביש המהיר ונהגתי על 40 וכולם עקפו אותי:) ובאמת המורה תפס לי את ההגה- כי "שברתי" ימינה חזק מדיי, אבל הנה, עשיתי טעות ושום דבר לא קרה. באופן כללי השיעור היה לגמרי בסדר ומאוד התרגשתי והתלהבתי אחרי השיעור.

היום היה השיעור השני, או יותר נכון הרביעי- משך שיעור הוא חצי שעה ואני עושה שיעורים של שעה. היום כבר פחות פחדתי ויותר הצלחתי להבין מה צריך לעשות.  המורה ממש חמוד, הוא נותן לי הרבה ביטחון. הכל זה עניין של זמן ותרגול ואני מאמינה שמהר מאוד אני אנהג כמו גדולה!

אגב, אני לומדת על אוטומט. אני ממש נטולת קואורדניציה ולא הייתי מצליחה להסתדר עם ידני בשום פנים ואופן. אני עושה לעצמי חיים קלים ופשוטים יותר. ביום רביעי אני אגש לתיאוריה ומווה שאעבור אותה.

אז זהו, זה כבר לא כזה מופרך שיהיה לי רישיון. אז נכון שזה תהליך ונכון שייקח זמן עד שאוכל לנהוג לגמרי לבד וסביר להניח שלא אנהג הרבה כי האוטו הוא של אבא בעיקר והאוטו של החבר הוא ידני וזה ייקח זמן עד שאוכל להחזיק רכב, אבל זה צעד ראשון בדרך לעצמאות.