היום הייתה בבית ספר שלנו תחרות "כוכב נולד" - תחרות כשרונות צעירים. התחרות התקיימה באולם ספורט של הבית ספר שלנו, כשהגענו לאולם, הוא היה מפוצץ ולא היה לנו איפה לשבת, אז אני, מורני וענבל ישבנו על הרצפה לא רחוק מההגברה. (טעות, מאחר ועכשיו כואבות לי האוזניים).את התחרות הנחו שתי בנות מהשכבה שלי. (אני לא ממש זוכרת את סדר המשתתפים, אני בטוחה שזה כמעט הסדר הנכון).

בהתחלה הופיע ילד אחד מי"א שניגן על אורגן קטע אלקטרוני, וזה היה דיי נחמד.

אח"כ אדיר ודרור עלו לבמה ושרו את השיר של אדיר. אדיר חושב שהוא ראפר, כמו כל צוציק שני במדינה שלנו - ומה לעשות שרובם נשמעים אותו הדבר ונראים אותו הדבר. כולו מלא בפוזות של "יו - יו -אני -ראפר- מגניב- שלובש - באגיז- של- מתלהבים- שעלו-300 - שקל- בדיזל- וחולצה- רחבה- שעושה- אותי- שמן-כי- זה- כל- כך - מגניב- לשים- את- הקפוצ'ון- על - הראש- ולהיראות - ראפר- אפל-מאגניב- קשוח - יו". (האמת לא אכפת לי אם הוא קורא כאן או לא, ואם כן זו בעייה שלו, והוא חתיכת מנייאק ואני לא רוצה לדבר איתו בחיים).

בכל מקרה, הוא עלה עם דרור לבמה, אני וענבל נקרענו מצחוק (כמו עוד הרבה), את דרור בקושי שמעו והוא נראה תלוש מהמציאות, את המילים לא הבנתי, מאחר ואדיר בולע אותן, אבל מה שכן, רואים שיש לו המון ביטחון עצמי והוא יודע לתת הופעה.

הופיעו שתי בנות מ-י' ששרו את "פרחים בקנה". האחת זייפה באופן נוראי, אבל השנייה שרה בסדר.

היה מופע סטאנד אפ של ילד מהשכבה שלי, וזה היה דיי מצחיק.

שוב הייתה להקה של ראפים שחשים את עצמם, לא הבנתי מילה ממה שהם שרו.

ילדה מהשכבה שלי שקוראת לעצמה "די - שאן" ( D-shan) גם כן הופיעה עם שיר שלה (אבל היא לא הייתה בתחרות, היא הייתה גם המנחה). נכון שאני לא אוהבת את הסגנון הזה, אבל רואים שיש לה כישרון, והיא היחידה שלא בלעה את המילים!

הופיעו שני ילדים - בן ובת שרקדו סלסה - וזה היה ממש יפה!

הופיעה להקה שנקראת 52 א', עם שלושה ילדים (בת ושני בנים) מהשכבה שלנו, ועוד בן ובת שנראה לי הם מי"א, והם שרו שיר שלהם, זה בהחלט היה נחמד.

הופיעו שני בנים שניגנו על הגיטרות החשמליות שלהן, אחד מהם שר את knocking on heaven's door ואז את "בשמלה אדומה" שחידשו מופע הארנבות של ד"ר קספר. הם ניגנו ממש טוב, אבל לשיר הם לא שרו יפה.

מורן שרה את a whole new world – שיר הנושא של "אלאדין" והיא שרה יפה, אבל בגלל שהיא התרגשה היא זייפה.

אחר הופיעה להקת רוק – אחד שהוא מהשכבה שלנו ניגן על חשמלית, אותו אחד שניגן על האורגן בהתחלה, ועוד אחד ששר, הם שרו את the final count down. וזה היה ממש יפה!!!

בסוף הופיעה ילדה מהשכבה שלנו, היא שרה שיר פרידה של השכבה שלנו ע"פ המנגינה של "אהבה" של דניאל סלומון. וזה היה נחמד.

אני חושבת שאלו היו כל המתמודדים.

עד שחיכינו לתוצאות, שוב הדי – שאן שרה, ועלו גם כמה מורים לשיר את "רכבת לילה לקהיר", ושוב עלה הילד עם האורגן לנגן.

בסוף מקום ראשון זכו 52 א'.

היה ממש נחמד, באיזה שלב אני, ענבל ומורני הפסקנו לשבת והתחלנו לעמוד ולזוז, וענבל ממש נכנסה לקטע.

אח"כ כשהודיעו שנגמרו הלימודים, אני ומורני התחלנו לקפוץ תוך כדי צרחות "אין מתמטיקה! אין מתמטיקה!".

ואז ראיתי את רועי, ענת, מור ואלון עומדים להם, אז ניגשתי אליהם.

אחרי שעזבנו את האולם, הלכתי עם מור לספריה לעזור לה לצלם, ואז הלכתי הבייתה.

הספקתי להיות בבית רק חצי שעה, ואז התקשרו מהבית ספר של אחותי האמצעית ואמרו לי לבוא, כי היא לא מרגישה טוב. חשבתי שזה ייקח לא הרבה זמן, במזל לקחתי את הסלולרי איתי והלכתי לאשכול פיס לקחת אותה.

ובכן, זיהיתי איפה היא נמצאת לפי המהומה שהייתה שם, היא הייתה מעולפת על הרצפה, רעדה, עם עיניים עצומות, והתחלתי להיכנס ללחץ, וניסיתי לדבר איתה והיא לא הגיבה בכלל, ואז נלחצתי עוד יותר וכמעט בכיתי מרוב לחץ.

הרגשתי הקלה כשסוף סוף מד"א הגיעו, והתחילו לטפל. עמדתי בצד ודיברתי עם המורה שלה, שנראתה היסטרית לא פחות.

הפארמאדיקית אמרה לי להעיף את כל הילדים, וביקשתי מהם ללכת הבייתה. זה לא עזר. כשהכניסו את אחותי לאמבולנס, עוד עמדו שם חבורה של 30 ילדים. אני ביקשתי מהם ללכת, הפאראמדיקית צרחה עליהם לעוף.

נכנסתי עם אחותי לאמבולנס, ושם היא התאוששה, והפאראמדיקית דיברה איתנו. אני חושבת שהיא פחדה שאני אתעלף או משהו (האמת, פחדתי שזה מה שיקרה, ואמא שלי אחר כך ציינה שנראיתי מאוד חיוורת). היא דיברה  איתי על הצבא, וסיפרתי להם שאני חברה של אנה (שמתנדבת במד"א).

כשנכנסו למיון ילדים ברמב"ם, אחותי כבר הרגישה יותר טוב. אחרי כמה זמן שהמתנו, קראו לנו להיכנס פנימה, ואז אמא שלי באה, ואמרו לי לחכות בחוץ.

וחיכיתי, והסתכלתי על הילדים ועל ההורים שלהם, והבית חולים צבוע בירוק מגעיל. אני לא יודעת כמה זמן חיכיתי שם, כי איבדתי תחושת זמן לחלוטין, אבל כשאחותי סיימה את הבדיקות אבא שלי הגיע גם כן. בכלל, ההורים שלי נראו רגועים כמו אגם פסטורלי.

אני ואמא שלי הלכנו לבניין הראשי, שם יש כל מיני חנויות. בית חולים זה בעעע. קנינו מקופלות ושוקולד עם סוכריות קופצות, ושתי ארוחות מקדולנדס לי ולאחותי. רק שאכלתי קלטתי כמה הייתי רעבה – לא אכלתי מאז אתמול.

שסיימנו לאכול הרופאה יצאה, ואמרה שהכל בסדר. ושיחררו אותנו. תודה לאל.

זאת בהחלט לא חוויה נעימה, חוויה שעייפה אותי לחלוטין, עכשיו סלחו לי, יש לי עבודת ביוטופ לעשות.