השעה כבר מאוחרת, העיניים צורבות, אבל אני לא יכולה לישון. אני עייפה, אבל אני יודעת שברגע שאני אלך למיטה, אני אשמע מוזיקה בדיסקמן המתפגר שלי ולא אשן. עד.... עד אין לי מושג מתי.

אתמול, או שבעצם שלשום, איתי החבר הקודם שלי, התחיל לדבר איתי באיי סי קיו. נפרדנו מזמן, טוב שהוא נזכר באמת. בכל מקרה, הוא פשוט נודניק, משגע לי את המוח האומלל שלי. הוא שאל אותי אם יש לי חבר, ואמר שהוא התגעגע אליי. מרוב נימוס לא אמרתי לו שאני ממש לא. שלחתי לו תמונה, הוא אמר לי שאני כוסית. וואלה.

ועכשיו הוא החליט שהוא רוצה אותי בחזרה, כאילו, מי רוצה אותך בכלל?!  

אמרתי לו שהוא קטן ושזה לא עובד, אז הוא התחיל לחרטט לי שהיו כאלו שהיו כפול ממני בגיל שרצו אותו. יה רייט. אני כל כך מאמינה.

אה, והוא שלח את המספר שלי לחבר שלו (בגילי הפעם), שראה תמונה שלי, והחליט שהוא רוצה אותי. אבל שמתי אותו באגנור, סתם מעפן.

בכלל, אין לי כוח אליו, שיחזור למקום ממנו הוא בא.

אה, יש דבר כזה שקוראים לו בית ספר.

לא נמצאת בו יותר מדיי. ראשון ושני – חופש.

היום באתי בזמן, אחרי שבקושי גירדתי את עצמי מהמיטה, אחרי עוד לילה ללא שינה, לבית ספר, וראיתי שהתבטל חיבור.

אז החלטתי ללכת הבייתה, ולהבריז מספורט תוך כדי, כי לא היה טעם ללכת הבייתה לשעה, ולא היה לי מה לעשות בבית ספר. זה לא בסדר שאני מבריזה מספורט. זה כבר יותר מדיי.

*יאאאא גשם! אני מתלהבת שנייה, חכו*

טוב, לעניינו.

אז חזרתי לאנגלית, והמורה שלנו חזרה. והיא רזתה המון.

ואז מתמטיקה.

בלע.

השיחה עם אלון פוסט למטה.

אני יודעת שהוא צודק.

אבל ככה זה וזהו.

והילה קראה את זה. והחליטה שצריך לספר להורים שלי.

אבל לא.

אני לא רוצה.

כי זה לא יעזור.

זה סתם יצער אותם, ויכאיב להם עוד יותר. ולא יהיה להם מה לעשות, כי אני לא מאמינה בשטויות של פסיכולוגים. ממש לא.

עובדה, עם הפסיכולוגית, לא הרגשתי בנוח לדבר בכלל. אני לא אלך ואגיד לבנאדם זר את כל הצרות והבעיות שלי, כי ככה אני.

אני כותבת פה.

אני יכולה לכתוב לבמה על התחושות השליליות שבי.

אני רק מצטערת שאני מספרת לחברים שלי עליי. אני יודעת שזה עושה להם רע, והם דואגים, וממש לא נעים לי ליפול עליהם. זה לא בסדר, אני צריכה להפסיק.

עדיף לעטות מסכות, מאשר לבוא ולהגיד להם את האמת בפרצוף ואז סתם יהיה להם רע.

ואם היא תגיד להורים שלי, כל המרקם העדין פה ייהרס. כי עכשיו היחסים בינינו ממש טובים. וזה יהרוס. הם יהיו היסטרים, מודאגים, יחשבו מה רע בהם. וזה לא שהם אשמים, ככה אני. זאת אני.

ואני כן משתדלת לאכול כמו שצריך,

ואני כן משתדלת לחשוב חיובי,

ואני משתדלת. באמת.

אני לא בנאדם קופצני ושמח. הלוואי והייתי קלילה.

הלוואי והייתי יכולה לבלוע גלולת אושר, שמחה וכל הבולשיט הזה.

אבל אני לא.

אני לא שמחה, כי אני יודעת שאם אהיה יותר מדיי שמחה, יכאב לי כל כך כשאני אפול.

והאמת שאני מרגישה הרבה יותר טוב, אני רק מפחדת מהפצצה שתיפול עליי, אם ההורים יידעו.

ואני לא יודעת מה קורה כאן עכשיו, כי אני דיי כועסת שמתערבים לי בחיים וכל אחד חושב שהוא יכול לנהל לי אותם בעצמו.

Don't try to fix me. I'm not broken.