ביום ראשון הייתה לי מתכונת מעבדה יבשה בביולוגיה. הייתי במצב רוח מזופת, ומיותר לציין שלא ממש למדתי. היה דיי סביר, אני מניחה שיש לי טעות עם החישובים, אבל שיהיה. מסתבר שקיבלתי במתכונת של המעבדה הרטובה 87, והמורה אמרה לי כל הכבוד. היא נראתה כה מאושרת. אחרי המגן, הלכתי ביחד עם שירן אליה הבייתה, ועשינו פלקט לביוטופ. יצא יפה. אני שמחה שסיימנו עם זה.

ביום שני הייתה לי בגרות בע"פ באנגלית. הייתי קצת לחוצה, אבל הבוחנת הייתה בסדר, והיא הרגיעה אותי. אח"כ המורה שלי אמרה לי שהבוחנת אמרה שדיברתי טוב. אני מצפה ל-90+. וגם קיבלתי מגנים באנגלית: בטופס של מודל די קיבלתי 94 ובטופס של מודל אי קיבלתי 87. וקיבלתי מגנים בחיבור ובספרות. וזה פשוט זוועת עולם. בחיבור 76 ובספרות 69. כל כל מאכזב. רוב הנקודות ירדו לי בגלל "עוד חוזר הניגון", אני פשוט לא יודעת להסביר טוב את המטאפורות שם. אבל לא הייתה לי ברירה אלא לבחור בשאלה הזאת. ביום ראשון יש לי מתכונת במתמטיקה, ואני צריכה לפתור בערך 20 מתכונות, ופתרתי תרגיל אחד, כי הוא היה כה קל. אין לי כוח ללמוד ובמילא אני לא מבינה כלום.... וכמו שאני  מכירה את עצמי, אני לא אלמד. הראש שלי לא בנוי למתמטיקה כרגע, אני אחרבש משהו ואוציא 60 וזהו. לא אכפת לי כל כך מהיחידה המפגרת הזו. טוב נמאס לי לדבר על ב"יס, זה משעמם ומדכא.

ביום שלישי הייתי אצל הדיאטנית, והיא הרכיבה לי תפריט. היא אמרה שהיא לא רוצה לפטם אותי אלא להכניס אותי לאיזון ואמא שלי אמרה לי שזה תפריט שהוא בסדר גמור... והוא לא שונה כל כך ממה שאני אוכלת כרגיל, חוץ מזה שאני צריכה לאכול בבוקר, ושפעמיים ביום אני צריכה לאכול כדור גלידה או מעדן חלב שהוא לא דיאט. ואיכשהו, זה נראה לי איום ונורא לאכול גלידה, כל יום, פעמיים ביום. ואני לא אוהבת לאכול כל כך בבוקר, ולפעמים אין לי חשק לאכול, אתמול לא הייתי רעבה בערב, אבל בכל זאת אכלתי, כי אם אני לא אוכל, מה שיילך פה.... ואומנם זה לא נעשה כדי לפטם, אבל אני בטוח אעלה במשקל, ואני לא רוצה לעלות במשקל... אפילו שאני יודעת שאני צריכה.... אוף אוף אוף.

קיבלתי את העדשות. להכניס אותן היה ממש קל, אבל להוציא – סיוט. לא הצלחתי להוציא אותן, והעיניים שלי כאבו והיו אדומות, וחשבתי שאני לא אצליח להוציא אותן בחיים, ואמא שלי מהכי מלחיצים "אם לא תציליחי להוציא ניקח אותך למד"א, בטח במיון יודעים איך להוציא.". אבל בסוף איכשהו, אחרי סבל וייסורים, הצלחתי להוציא אותן. אבל קלטתי איך מוציאים אותן, ואתמול בלילה שחזרתי הצלחתי להוציא אותן דיי בקלות, וחוצמזה אמרו לי שלא זיהו אותי בלי המשקפיים, אבל החמיאו לי. בחיי, פסקה שלמה על עדשות, אני כה משועממת ומשעממת.

אתמול בבוקר היה יום הזיכרון, ונסעתי עם אמא שלי וסבא וסבתא שלי לאזכרה. סבתא רבא שלי היא אם שכולה, הבן שלה היה מפקד בשייטת שנהרג, אז אתמול הייתה את האזכרה והטקס בבית קברות. ובאו חיילים מחיל הים,מהשייטת, ארבעה בחורים  ושתי בחורות. והמדים שלהם היו כל כך יפים.. לבנים! והבחורים היו כל כך חתיכים. כן, זה לא בסדר שאני חושבת על זה ביום כזה, אבל זו אני... אה איזו פאדיחה אם מישהו מהם קורא בלוגים וקורא את זה עכשיו?

אתמול בערב היה לי מצברוח לא טוב. הייתי קצת מבואסת. ואף אחד לא החליט מה עושים, עד שעמרי אמר שהוא הולך לפארק שבעיר שלנו, ושאני באה איתו. הלכנו ביחד, ולפני הכניסה פגשנו את אלון, ערן, מורן, חופית, רויטל, דרור ותום. ועמרי קנה לי שלושה סטיק לייט ועשיתי מהם שרשראות ושמתי על הצוואר. שנכנסנו פנימה פגשנו את ענת ומור. הסתובבנו קצת, ורועי התקשר ורצה שנפגוש אותו, אז ענת מור ואני הלכנו למצוא אותו, הוא היה עם אדיר וגיא ועוד ילד אחד מהכיתה שלי. ראינו את הסוף של ההופעה של מאיה בוסקילה ואת ההופעה של שוטי הנבואה. ואז רועי היה צריך ללכת עם חבריו לאיזה מופע והוא נראה אומלל על זה שהוא צריך לעזוב אותנו. אני רוצה לכתוב משהו, אבל אני לא יכולה... אז לא משנה.... אני אשמור את זה לעצמי... סתם לא מעניין...

אחרי שהם הלכו עמרי ואלון מצאו אותנו, ואז הסתובבנו בפארק בין הדוכנים, וכל הזמן פגשנו אנשים, וענת קנתה לי ולמור פיתה דרוזית בלי כלום, ועמרי חיכה איזה חצי שעה בתור בשביל לקנות קרפ. ובסוף אלון היה צריך להידחף לתור כדי לקנות לו את זה. אם הוא לא היה קונה לו, עמרי היה נשאר לעמוד שם עד היום.

אח"כ מצאנו לנו פיסת דשא והתיישבנו עליה, עד שגירשו אותנו מהפארק. אז הלכנו לפארק ליד הבית של אלון, וטיפה התנדנדנו בנדנדות, ואז ישבנו על ספסל לדבר.

בערך בשתיים חזרתי הבייתה והלכתי לישון. היה דיי נחמד וחביב.

עכשיו שוב אני במצב רוח מזופת. לא יודעת למה.