טוב, אז צריך לכתוב פוסט שמח..... רוב הפוסטים שלי אינם שמחים כלל וכלל, וכרגע לא עולה לי בראש שום דבר שמח ששווה לכתוב עליו.

אני לא רוצה לכתוב משהו קיטשי ואופטימי מזוייף, כי תמיד הדברים מתנפצים לי בפרצוף.

יודעים מה שמח?

העצב שלי.

הקשיים שלי.

כי כל מכשול רק מחשל יותר ויותר.

נכון, יש לי בעיות בחיים.

ונדמה שכל פעם מחדש אני נופלת ונחבלת.

אבל זה רק מחשל אותי.

זה גורם לי פחות להתרגש מדברים, כל הדברים האלו מוציאים אותי מחוזקת בסופו של דבר.

כי כשיש שמחה, אפשר להעריך אותה.

ואני חושבת, שזה הופך אותי ליותר בוגרת.

אני לא פוצית, תודה לאל. (המבין יבין). אין לי גישת מחשבה ילדותית ומגוחכת, אני הרבה יותר בוגרת מרוב האנשים שאני מכירה. וזה משהו טוב שאני מוכנה להגיד על עצמי. למזלי הטוב, אני לא חושבת שהחיים שלי אמורים להיראות כמו מלודרמה אמריקאית מפגרת, שבה כל פרק נגמר בהפי אנדינג, ואני לא חושבת שהחיים הם חלק מטור של ראש אחד.

ומה ששמח פה, שבסופו של דבר, הכל יהיה בסדר.

בסופו של דבר, הכל ייפתר.

וזה רק ייעצב אותי.

ואני אתגבר.

על הכל.

חלק מהפוסט הזה מוקדש למלאכיות שקוראות כאן. אני יודעת שאני מעצבנת, ונוראית, ומוציאה עליכן תסכולים, ואני אף פעם לא מקשיבה לשום מילה שאתן אומרות, אבל זה לא בכוונה. אני אוהבת אותכן. ובשביל אנשים שאני אוהבת – שווה לחיות ולקום בבוקר.

ומילה לאנשים היקרים שקוראים פה בלי אישור.

אני יודעת מי אתם, ואני יודעת שאתם קוראים כאן.

וכן, זה נורא מעניין ונחמד, ואתם מרגישים כל כך גדולים ושווים שהנה קראתם מאחורי הגב ומצרפים אל מוחכם הקט עוד פיסת מידע שאותה תוכלו לחלוק עם העולם.

אבל חבל לכם על הזמן.

כי אני במילא לא כותבת כלום. אולי למדתי שלא כל דבר צריך לכתוב באינטרנט.

ומי שבאמת מתעניין ואכפת לו – ישאל אותי לשלומי ולא ירוץ לחטט.

וכן, אני רואה שאתם מחטטים בארכיון.

נו, חטטו.

מעניין?

הלוואי ותפגעו ממשהו. הלוואי. לי לא אכפת, זאת בעייה שלכם. אני לא מתביישת במה שאני ובמי שאני ובמה שאני חושבת ומרגישה.

אז, אני נורא שמחה שאתם קוראים ולא משיגים את מבוקשכם.

זה עושה לי טוב על הלב.

קריאה נעימה.

סוף פוסט שמח.

לטעמי זה פוסט שמח.... דווקא כי לא הוא מלא בחיוכים מזוייפים, אלא כי הוא מלא באמת, והאמת משמחת בסופו של דבר.