אני לא כותבת, אין על מה. את הימים שלי אני מעבירה בבהייה בטלוויזיה ובמחשב, בשינה, ובבכי. אני כל הזמן בוכה, אני מתחילה להרגיש כמו ממטרה. אני פשוט לא עושה שום דבר, מחכה שהימים יעברו, עד לחופש... ואז יהיה חופש, ואז לא יודעת כבר מה. חופש עד הגיוס. אני צריכה להתחיל להזיז את התחת שלי ולמצוא עבודה, כי אם אני אשב כל כך הרבה זמן בבית בלי לעשות כלום, אני אשתגע.

הייתה לי בגרות באנגלית. היה דווקא סביר. אני מאוכזבת מציוני ההגשה שלי. 98 במודל די ו-80 במודל אי. וכן, זה מאכזב. קודם כל, אני לא מבינה מה הייתה הבעייה להוסיף עוד שתי נק'  ולעגל ל-100, ובמגן של מודל אי קיבלתי 87! אני חושבת שמגיע לי לפחות להיות מוגשת על הציון הזה. בכל מקרה, הטופס של מודל די היה סביר, לקחו לנו אותו לפני הזמן. למזלי סיימתי את הכל. לטופס של מודל אי הבוחנים המפגרים איחרו ממש, ויש לנו קטע שמיעה! חוצפה! בכל מקרה, זה היה קל. אבל ממש קל. יותר קל ממודל די.

הייתי אצל הדיאטנית ומסתבר שירדתי קילו. וכמה מפתיע – אני לא שמחה מזה. זה לא נעשה בכוונה, אני כנראה לא מקפידה על התפריט, לא כי אני חושבת "אוי, אני שמנה, אסור לי", אלא כי אני לא מרגישה צורך כל כך באוכל. ואז כמובן הדיאטנית איימה עליי באשפוז, ואח"כ הייתי צריכה לשמוע את הצעקות של אבא שלי ואת האיומים שלו. טוב שהוא צועק, כי אני לא מקשיבה למי שצועק עליי, ותודה, זה ממש לא עוזר. ואח"כ מגיעות מחשבות של מה הייתי צריכה את הטיפול הזה בכלל, ואז המחלה משתלטת על המוח ודוחפת לו כל מיני מסרים כמו "יופי, דווקא שאת מצליחה לרזות עוד ומצליחה להסתדר בלי אוכל, מכריחים אותך להשמין." וזה מעצבן. מחר שוב יש לי דיאטנית, בתקווה שאין עוד ירידה במשקל, אני לא מאמינה שהצלחתי לעלות במשקל...

ביום חמישי היה ל"ג בעומר. היה סביר, לא יותר מזה.

קודם כל, לקח לי המון זמן למצוא מה ללבוש, כי בכל מה שלא לבשתי הרגשתי מעוותת.

אה עשינו בים, על האש.

נסעתי עם אלון ועמרי, לקח לנו קצת זמן למצוא את כולם, אבל בסוף מצאנו, ועד שהתמקמנו, פגשו בנו פקחים שאמרו לנו ללכת משם.

אז הלכנו, הלכנו, הלכנו עד שהגענו למקום שכן היה מותר לעשות בו על האש, ומסביבנו היו עוד ילדים שעשו מדורות ענק (וכל הזמן עפו עלינו גיצים, זה היה מבעית).

ולא, לא יכולתי לאכול כלום... יש משהו במוח שלי שאומר לי לא לאכול, וקצת קשה לי להילחם איתו.

כל פעם הגיעו עוד ועוד אנשים.... ואילו אני דיברתי עם אנשים רנדומלים. ובהיתי בכוכבים.

היו חבורת ילדים לידנו, וילדה אחת שם השתכרה ברמות, או שהיא שתתה בקבוק וודקה שלם לבד, או שהיא לקחה עוד משהו... והיא לא יכלה לזוז, היא רק בכתה וצרחה, וזה היה קצת מפחיד.

וכל הזמן הרגשתי שעשן וחול נכנסים לי לעיניים והורגים אותן.

אני שכבתי לי על השמיכה שהייתה שם, עם עוד אנשים, ושמענו מוזיקה, וקפאנו מקור, ואני ומור התחננו מאנשים שישיגו לנו שמיכה, אבל לא, כולם הפקירו אותנו למות מקור.

ומישהו שרף מכולת אשפה שהייתה שם, אז זזנו מהמקום שהיינו בו, ואז השגנו שמיכה! סוף סוף!

חזרתי הבייתה דיי מוקדם, בערך בשלוש ומשהו, הלכתי להתקלח ולישון.

נק' האור היחידה הייתה החיבוק שלו. כשהוא חיבק אותי ואמר לי שהכל יהיה בסדר, לשנייה גם האמנתי לו.