הדבר הכי מיותר השבוע הזה, היה המועד ב' במתמטיקה. אני לא מבינה למה ניגשתי אליו. כאמור, אני הבן אדם היחיד על כדור הארץ, שמסוגל ללכת לבחינת בגרות, בלי ללמוד, ואחרי בקושי שעות שינה. הסתמכתי על זה שיהיה לי טופס קל. אסור לסמוך על המזל. כי הטופס היה ממש קשה!!!!! חוצפנים!!! בקושי עשיתי משהו, אני חושבת שאקבל חמש.

עבדתי גם השבוע, וסיימתי את כל הסריקה, ואז התחלתי למיין טפסים ולמספר אותם, עם מכשיר כזה, וזה עושה המון המון רעש. אז נתנו לי חופש, רביעי – חמישי. אני מקווה שיהיה לי מה לעשות מחר....

ביום שלישי בערב עשינו לאלון מסיבת גיוס. נפגשנו כולנו בבית קפה, והאוכל היה בסדר, אם כי השירות היה ממש גרוע. דרור חיכה למזונו במשך כשעה! והוא ורויטל הזמינו עוגה, שלא הגיע... והמקום היה דיי ריק. פשוט חוצפה מצידם. ועמרי היה קצת מבואס, אז ניסיתי לעודד אותו.

באותו זמן אחותי הייתה בניצנים, והיא השמיעה לי את ההופעה של היהודים. זה פשוט עשה לי את כל הערב, הסתובבתי עם חיוך טיפשי ודפוק.

אחרי הבית קפה הלכנו מספר מצומצם יותר של אנשים אל אלון. הוא וענת היו בלונדון, והוא הביא מפריח בועות אוטומטי. זה מכשיר כזה, שטובלים אותו בסבון, לוחצים על כפתור, ואז יוצאות המון המון בועות סבון. ממש התלהבתי מהעניין, אני רוצה כזה גם.

ביום חמישי היה מועד ב'... הבגרות האחרונה שלי אי פעם. (כן בטח, אני בטוח אעשה מכינה). זהו, אני חופשייה. יצאתי בפעם האחרונה מהתיכון, וכל כך מוזר שלא אראה אותו יותר. קשה לי להאמין שזהו, אני בחופש תמידי. ועוד אלון התגייס, וזה כל כך... מוזר. כאילו החיים דוהרים קדימה. כל כך מוזר שזהו, שנותיי בתור טינאייג'רית הסתיימו. אבל לא הייתי חוזרת על השנים האלו שוב. לא שוב כל הלחץ הזה, לא שוב כל התהיות, הבלבולים, וכל הרגשות שבאים בצורה יותר עוצמתית. והיו לי חוויות, בהחלט חוויות שלא הייתי מוותרת עליהן. אבל גם היה המון דיכאון. והמון צלקות. והמון אנורקסיה. ועכשיו שאני חושבת על זה... סביב כל אלו החיים שלי היו. בגלל זה לא הייתי חוזרת על זה שוב. אני חושבת שזה שסיימתי, נותן לי מין תחושת הקלה. לא רק שינוי בדברים החיצוניים, אלא שינוי מהותי. שאני מסתכלת על המראה, כבר לא בא לי לשבור אותה יותר. ופעם פשוט הייתי רוצה לשבור אותה, ועם השברים לחתוך לעצמי את כל הגוף. ובזמן האחרון, כשאני מתארגנת ליציאה – מתלבשת, מתאפרת וכו', אני מרגישה יותר טוב. אני מרגישה קצת יפה. תמיד יהיו בנות יותר יפות ממני, יותר רזות, יותר חכמות, יותר מוצלחות. אבל אני מיוחדת בזכות מה שאני. ונכון, אני לא מסובבת ראשים, אני לא מדהימה וכל זה, אבל אני נראית טוב, ואת זה אני כן מוכנה להגיד על עצמי. יש לי פנים חמודות, והגוף שלי בסדר פחות או יותר... להגיד שאני יפה? כוסית? מהממת? אני לא יכולה לתת לעצמי את המחמאות האלו. אני לא מאלו המחמיאות לעצמן. ונכון, אמרו לי את כל הכינויים האלו ואף יותר – גם אנשים פה בישרא, וגם אנשים מהמציאות האמיתית והלא וירטואלית. ואני מאמינה להם, פחות או יותר. נכון, יהיו תמיד אנשים שלא יאהבו אותי, שלא יאהבו את המראה שלי, אבל אני צריכה לשים עליהם פס. אני צריכה שיספיק להיות אכפת ממה שאחרים חושבים ועושים ואומרים. אני מקווה שאצליח פחות ופחות לתת לכך חשיבות.

בערב יום חמישי אני, מור, גבי, גיא, רועי ובת דודתו נפגשנו בקריון, הסתובבנו קצת, ואז ישבנו בארומה. אכלתי בראוניז, והבראוניז שלהם כל כך טעים!! פשוט יאממממ.

ביום שישי הייתה לי נפילה במצב רוח. אני לא יודעת למה. כנראה זה בגלל המחזור וכל ההורמונים האלו. בערב סתם ראיתי סרטים עם אמא, ואז בסביבות אחד בלילה, אני והבחור נפגשנו. היינו בים, והלכנו, והלכנו, והלכנו, עשינו ממש חתיכת טיול ענקי. אך בדרך ראינו חתולים כל כך מתוקים! היה אבא חתול, והגור שלו. אחרי שהאבא ראה שאני בסדר, יכולתי ללטף ולשחק עם הגור, והוא היה כזה מתוק! ואח"כ הגור התחנף לאבא... כל כך הצטערתי שאין לי מצלמה. הם פשוט כל כך דורשים צילום. אני רוצה חתול.