1 בנובמבר

שעה שמונה ושמונה דקות

הפוסט הראשון שלי. כל כך קצר, כל כך מכאני.

היום

1 בנובמבר שנה אחרי

 יותר מ- 5000   כניסות

252 פוסטים (זה הפוסט ה-253)

החודש עם הכי הרבה  כניסות הוא אוקטובר, עם 1,028 כניסות

שלושה כינויים שונים

שלושה שמות שונים לבלוג (והוא בקרוב מקבל שם חדש)

עשרות עיצובים (מזעזעים יותר ופחות)

מנוי פרו אחד

אינסוף תגובות שלכם ושלי

שנה אחרי ואני עדיין כותבת.

שנה שלמה שאני חוגגת פה בישרא.

פעם ישרא בלוג היה כל כך שונה. הייתה קהילה קטנה ותומכת שלאט לאט גדלה והתרחבה. "הימים היפים של ישרא בלוג" וזו לא קלישאה.

עד כמה שזה נדוש לומר :התבגרתי במהלך השנה הזאת. לפעמים זה דיי מצחיק ונחמד ונוסטלגי לקרוא פוסטים ישנים ולראות איך החיים שלי התגלגלו. לא התבגרתי רק מהבחינה הנפשית – אלא גם מבחינת סגנון כתיבה. קיבל קו מוגדר. סגנון משלו. למרות שאני משווה את עצמי לכותבים המוכשרים (ויש הרבה כאלו) שאני נתקלת בהם – ולעומתם אני מרגישה כאין וכאפס,  אני חושבת, שיש לי כשרון כתיבה. זה מה שמחזיק אותי. הרצון, ההתמכרות לכתוב. מכורה לבלוג הזה. חושבת רק על הפוסטים שאכתוב.

כי 90% מהחיים שלי נמצאים פה, על גבי מילים, משפטים, סימני פיסוק ועשרות גווני הקשת. 90%, כי לא משנה מה אעשה, לעולם לא אצליח להעביר לפה את חיי במלואם. כאן הכל נמצא. כל הרגשות שלי, המחשבות, הדעות. הבכי והשמחה. האכזבות והתקוות. כל מה שעובר עליי. הרע והטוב. כל הפרטים האינטימיים של חיי. אבל זה המקום שלי. פה, זה המקום היחיד שאני מרגישה בו עצמי, ללא מסכות. זה המקום שלי. הבית שלי. המקום היחיד שבו אני מרשה לעצמי להתפרק לגמרי. לכתוב הכל. ומי שמחיי הפרטיים זוכה לדעת על הבלוג הזה, ובכלל מורשה לקרוא בו – הוא באמת חשוב לי. ואני באמת אוהבת אותו. והוא באמת יקר לי. ובאמת אני רואה סיבה לשתף. ללא עכבות.

נכון שאין לי עשרות כניסות כל יום. נכון שיש לי רק כמות ממוצעת של 30 כניסות ליום.  נכון שאני לא "מפורסמת". נכון שהמונה של הכניסות שלי יחסית נמוך.....אבל עדיפה לי קבוצה קטנה ומצומצמת של אנשים, שאני אדע שתמיד איתי, ואולי עדיף ככה, לא להיות באור הזרקורים. כי כשאני כותבת לעצמי ואך ורק לעצמי – אני כותבת הרבה יותר טוב.

במהלך השנה הזאת, הכרתי בלוגריות מדהימות . יש כאלו המלוות אותי מההתחלה, יש כאלו שהכרתי לא מזמן ויש כאלו שבאמצע. כותבות מוכשרות ואיכותיות, שנתנה לי הזכות לחדור ככה לחיים שלהן.

רציתי להגיד תודה. לכל מי שקורא. לכל מי שמלווה אותי. לכל מי שמגיב. אין לכם מושג, עד כמה התגובות והתמיכה שלכם עושה לי טוב. כמה לעיתים זה  יכול להיות מעודד. תודה לכל מי שאיתי ברגעי המשבר וברגעי השמחה.

לפני שנה, שהגעתי לאתר הזה רק במקרה, לא ידעתי איך אני אמשיך. ואני ממשיכה מצוין.

עד 120.

Fake Reality