כן, שבועיים שלא כתבתי, לא היה חשק ולא כוחות נפשיים. אז אני חיה, איכשהו.
אנחנו בהפסקה, כי הרסתי את הכל. אני לא יודעת מה יהיה הלאה, אני לא יודעת מה יהיה איתנו, אבל אני מרגישה כל כך רע לאחרונה. והפסקתי עם הכדורים. הם לא עוזרים לי. הם לא מונעים ממני עצב. הם לא משנים כלום. הם מפריעים לי לישון.
לפני שבועיים בת דודה שלי באה אלינו, להתארח לשבוע. למרות שהיא עוד לא בת 11, היא ילדה כל כך מקסימה, והיה לי כיף איתה. יום אחד לקחתי אותה לסרט, למדגסקר, ומאוד נהניתי. סרט ממש חמוד. אחה"צ ראיתי את הסרט "שלוש עשרה". סרט ממש חזק, וטוב. וזהו, את כל השבוע הזה העברתי בעשיית כלום, וביציאות עם חברים מדיי פעם.
שבוע שעבר גם לא היה מי יודע מה. נסעתי לחיפה, קניתי שלוש חזיות מהממות. לקחתי שלושה ספרים. וגנבתי לאמא שלי בבושקות:
יצאנו למושבה הגרמנית בחיפה, לבית קפה, כדי לחגוג את גיוסו של גבי. הוא התגייס יום חמישי.
יום חמישי בערב איכשהו גררתי את עצמי למסיבת יומולדת של איזו חברה רחוקה שלי.
יום שישי בבוקר הייתי באיקיאה. מי שלא היה באיקיאה לא ראה את עם ישראל בהמוניו. קניתי עציצים קטנים:
[משאל ימין: אבא יבגני, אמא אולגה, והבן שלהם מישניה]
וגם קניתי בובת כבשה חמודה:
בערב העדפתי שלא לצאת. קראתי ספר שלקחתי מסבתא שלי, ואז נשכבתי במיטה. והגיעו כל המחשבות. המעיקות. לא יכולתי לצאת. הרגשתי שאין לי מצב רוח, שנמאס לי מהכל. אני לא יכולה להיות יותר עם האנשים שהסתובבתי איתם. כמעט שלוש שנים אנחנו דבוקים אחד בתוך התחת של השני, והתסריט של מה שנעשה קבוע כבר מראש. אפילו השיחות שלנו. וזה כל כך משעמם. וגורם לי להרגיש רע. אין לי כוח לכולם. אחרי שהייתי עם בנאדם, שפשוט הצליח לקרוא אותי, אני לא מסוגלת להיות איתם. אבל כנראה הוא לא מרגיש ככה כלפיי יותר, או שהוא אף פעם לא הרגיש ככה, ואני האמנתי לכל מה שיצא מהפה שלו. ואני כל כך מתגעגעת אליו. ולא אכפת לי שיקרא. אני אכתוב מה שבא לי, ומצידי שכולם ירכלו עליי מאחורי הגב, ויכתבו עליי בבלוגי ביקורת למיניהם שאני דיכאונית. סבבה, זה מה שאני, מותר לי לכתוב מה שבא לי, וגם לשים כמה תמונות שאני רוצה. אני נרקסיסטית, אז מה. יותר קל לתקוע פה תמונות שלי, ולקבל עשרים אלף תגובות של "וואו, איזו כוסית", מאשר לכתוב פוסט אמיתי ולא לקבל כלום. בכל אופן, אני ממש מתגעגעת אליו. אנחנו אומנם מדברים כרגיל באיי סי, אבל זה לא אותו הדבר. אני מתגעגעת לשיחות פנים מול פנים, שפשוט שום מסך ושום מקלדת לא תשווה אליהן. אני מתגעגעת לחיוך שלו, לבהייה בעיניים הירוקות שלו, לחיבוק שלו, לשפתיים שלו. והידיעה שאני הייתי זו שגרמה לזה להתפרק לא מועילה לי. כמה זמן זה יימשך? חודש? חצי שנה? כמה זמן....כי אני לא יודעת כמה זמן אוכל להחזיק ככה מעמד.
גם נמאס לי מכל הקטע של האוכל. אני שונאת את זה. אני שונאת לאכול לפי תפריט, אני שונאת למדוד כמויות, אני שונאת שכל החיים שלי מתוכננים לפי זה. נמאס לי לאכול כי אני צריכה ולא כי אני רוצה. ברגע שמגבילים את עצמך, אתה משתוקק למזון. אבל עכשיו, שאני יודעת שמותר לי לאכול כמה שבא לי ואיך, אני לא כל כך רוצה לאכול דברים שבעבר היו אסורים לי. אני יודעת שאם אני רוצה – אני אוכל, ואם לא – אז לא. ועובדה, אני אוכלת הרבה יחסית למה שהיה בעבר, ואני עדיין נשארת רזה. לא רזון חולני כמו בעבר, אבל עדיין רזה בצורה בריאה ונורמלית. באמת שאין לי כוחות. לא אכפת לי אם תהייה ירידה במשקל. אני לא מכונה, לא רובוט.
פשוט הייתי בדיכאון, ולא אכלתי כדי להחצין את זה, ואז פיתחתי תסמיני אנורקסיה. אולי זה מה שרציתי להיות, כדי שישימו אליי לב. והנה, שמו אליי מספיק לב. נמאס לי מהשקילות האלו, שאני מפחדת מהן, נמאס לי לאכול לפי תפריט, מגעיל לי ורע לי. ואני גם לא רוצה פסיכולוג.
אני רק רוצה שמישהו באמת יבין אותי. ויחבק אותי.
לאיפה נעלמה הילדה שפעם הייתי? אנורקסיה, דיכאון, פגיעה עצמית... זה לא נראה לי אני. איפה הייתה השמחה שלי? ההתלהבות? איפה היו הימים שבהם התלהבתי מלצאת עם החברים, שרק רציתי לצאת ולא להישאר בבית? כנראה שנעלמו. כנראה שהשתניתי.
אנ י באמת לא יודעת מה אני רוצה, ומה המטרה של הפוסט הזה, אני כנראה שופכת את הכל, ואני אפילו לא אקרא את מה שכתבתי, כי אם אני אקרא אני אמחוק.
אגב, אני משתתפת בתחרות הישראוסקר, בקטגוריות הבלוג העמוק והבלוג המעוצב, אז אם בא לכם – תצביעו לי.
כינוי:
.Fake Reality
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
