בשיעור אזחות היום היה משעשע.

אני וסימפל יושבות ביחד ומאחורינו יושבת איזה ילדה אחת – טיפשה עם קול מעצבן שהרבה אנשים לא סובלים, אמרה לסימפל שהשיער שלה מסריח. סימפל מאוד לא אהבה את זה. מה גם שלא נראה לי שהשיער שלה מסריח.

 *הערת ביניים: בדיוק הסתכלתי בטלוויזיה ב"אהבה מעבר לפינה" ואבוי! יהודה לוי וה....נו איך קוראים לה? אלונה? אז שניהם היו במיטה! תועבה! זה מה שמראים לילדים קטנים?!(זה בצחוק כן...)*

בכל אופן סימפל כתבה לי כל מיני דברים על השולחן על אותה אחת (שהיא שמנה ומסריחה וכו'). אח"כ סימפל שוב כתבה לי על השולחן, שאותה אחת מתקרבת אלינו יותר ויותר וזה בטח במטרה לראות מה היא כתבה עליה. שנייה אח"כ אותה אחת התקרבה אלינו עם השולחן.

באיזה שלב המורה (שהיא גם המחנכת) תפסה מחברת מתמטיקה אצל ילדה אחת, וראתה ספר מתמטיקה מונח על השולחן של אנרג'י והתחילה לצעוק עליה, ואנרג'י התחילה לצעוק חזרה, ועוד איזה ילדה אחת מהכיתה שלי, שהיא חתיכת בהמה (חיצונית ופנימית) התחילה להתסיס את האווירה וכולם (המחנכת, התלמידים והבהמה) התחילו לצעוק ולכעוס על כולם. זה היה כזה מצחיק!

חוץ מזה המחנכת נתנה לסימפל לכתוב את הרשימות של החדרים של הבנות לטיול השנתי. רק שהיא הסתכלה פתאום היא קלטה שאם היא הייתה אמורה להיות איתנו לא היה לה מקום. משום מה היא חשבה שהיא איתנו.

אחרי אזרחות אני וסימפל הלכנו למצוא את איינג'ל וסמארט. יותר נכון אני גררתי אותה. הסתובבנו בכל הכיתות ובכל בית ספר במטרה למצוא אותן. לא מצאנו. אפילו יצאנו החוצה (לשתי דקות כי היה לי קר) לאיפה שהייתה הפסקה פעילה. היו שם מלא תלמידים ומוזיקה מעצבנת. בסוף עלינו למעלה וראינו את סמארט ומסתבר שהן בכלל התחילו בעשר. מאוחר יותר גם איינג'ל באה ודיברנו איתה קצת.

ואח"כ היה לנו לשון שעה, ספרות שעה ומתמטיקה שעתיים.

מ-ש-ע-מ-ם!

אה אמא שלי סיפרה לכולם סיפור נורא מעניין:

היא באה הבייתה מהעבודה, והשכן שלנו סיפר לה שהוא ישב בבית וראה טלוויזיה והדלת לא הייתה נעולה. פתאום הוא שם לב שהדלת פתוחה והוא רואה צל. הוא רואה איזה בן אדם שעומד לו בתוך הבית, והוא שאל אותו מה הוא עושה שם. אותו אחד מלמל משהו שהוא חשב שגרה שם גרושה עם ילדים ובלה בלה בלה בלה. השכן העיף אותו ואותו אחד ברח. למי שלא הבין עד עכשיו את סיפורנו: זה היה גנב. אמא שלי בהיסטריה ואמרה לנו תמיד לנעול. אני סבורה שזה סתם היה תמהוני או אחד שחשב שבאמת גרה שם גרושה עם שני ילדים. (יש סיכוי שהוא טעה בכתובת. ואז הוא סתם אידיוט). אני לא גרה בשכונת יוקרה, אלא סתם בית לא נראה לעין, ברחוב שקט ונידח. (טוב הוא לא נידח). אמא שלי עדיין חושבת שהוא גנב. אבל זה לא משנה כי במילא אנחנו תמיד נועלים.

באתי הבייתה, שמחה וטובת לב וכמובן שלא עשיתי כלום אלא הלכתי לישון. ושקמתי לא, אני לא אעשה שיעורים בביולוגיה, ולא אני אעשה חזרה על תנ"ך ואני לא אעשה דברים אחרים שיש לי לעשות. נו בוודאי למה שאני אעשה? הכי טוב זה לשבת מול המחשב ורוב הזמן לשעמם את עצמי. כבר אמרתי שאני דחויה? פעם, זו הייתה סכנת הצפות להיות אונליין, פעם גם שהייתי באנ איי/אוואי/ כל השאר היו שולחים לי הודעות. והיום? היום אני יכולה להיות אונליין שעות, גם שאני לא מול המחשב, גם שאני באמת עסוקה או שאין לי חשק לדבר והמקסימום שישלחו לי זאת תהייה הודעת שרשרת או הודעות מכל מיני אנשים נידחים ברשימה שלי שפתאום גילו אותי ברשימתם. והכי מעצבן זה אלו ששואלים "מי את". הלו? אתם רוצים קורות חיים בתוספת תמונה? נודניקים. עכשיו אני סתם באנ איי כדי שיחשבו שיש לי משהו יותר טוב לעשות.

כך חולפת לה תהילת עולם.