היום הראשון – יום שלישי 18.11

פקחתי את העיניים בעשרה לחמש. בחמש כבר קמתי מהמיטה. היה בחוץ חושך וניסיתי להתרגל לעובדה שאני ערה בכזאת שעה. התחלתי להתארגן, להכין אוכל ולסדר דברים אחרונים. בשש אבא שלי הקפיץ אותי לרחבת הספרייה שמול הבית ספר שלי, ששם חיכו האוטובוסים שלנו. הרבה ילדים מהשכבה שלי היו שם, גוררים את התיקים שלהם איתם – בעיקר גוררות. אחרי שכולם הגיעו עלינו לאוטובוס שלנו. אני וסטאר ישבנו ביחד בספסל הלפני אחרון. אני ישר הוצאתי דיסקמן. נסענו נסענו ונסענו עד שהגענו למקום עצירה והלכנו לשירותים, וכולם אכלו ושתו, ואח"כ המשכנו לנסוע. אני הרגשתי ממש לא טוב.

נסענו עד לנחל פרס. זה לא כל כך נחל כי אין בו מים. המסלול היה בינוני עד קשה. היו הרבה עליות וירידות בינות ההרים, היה קטע אחד שבו ממש היינו צריכים לטפס על ההר ממש – באותו מקום נהרגה תלמידה ולכן שמו יתדות וגדר שלא יפלו. זה היה ממש מעצבן, כי אני לא הכי בכושר, ויש לי פחד גבהים נוראי. היה לי קצת קשה. מישהי מהכיתה שלי, שהיא גם מש"צית, עזרה לי במסלול.

המסלול היה ארוך כי עשינו הרבה עצירות. הכי כיף היה המגלשות – מגלשה זה בעצם אבן חלקה כזאת, שצריך להחליק עליה.

בערב הגענו לאכסניה. אני הייתי בחדר ביחד עם סטאר, בלונדי, אנרג'י, לאפ סיים וטייני. בהתחלה סיים וטייני היו אמורות להיות בכלל בחדר אחר – אבל בגלל בלבול כלשהו הן היו איתנו. לא נורא. החדר עצמו היה נורא נחמד – הזכיר לי את החדר שהיה לנו באכסניה בטיול השנתי של כיתה ט'.

דיברתי עם אבא שלי, ובאמצע שכולן ארגנו את עצמן, ההורים של סטאר אמרו לה שמישהו שהיא מכירה נפטר. השבוע הייתה תאונה בין רכבת למשאית, שבה נהג המשאית נהרג ונהג הקטר נפצע אנושות וביום שלישי הוא מת. נהג הקטר הוא דוד של חברה מאוד מאוד טובה של סטאר, והוא בן של השכנים שלה – הם ביחסים ממש טובים והוא כמו קרוב משפחה שלה. וביום שלישי אמרו לה שהוא נפטר. זה ממש ממש ביאס אותה והיא התחילה לבכות. היו לי דמעות בעיניים. אני ובלונדי ניסינו לעודד אותה ובלונדי אמרה לה שלמרות שסבא שלה שהוא הבן אדם שהיא הכי אוהבת בעולם חולה ממש קשה בסרטן ולמרות הכל היא נהנית...ואז פשוט היו לי דמעות בעיניים. במצבים כאלו אין ממש מה לומר....זאת פשוט טרגדיה. הוא השאיר אחריו ילדה בת שלוש שבטח לא תזכור אותו, ואשתו היא בחודש חמישי. זה....איום. אבל זה לא בשליטה, זה "כוח עליון". עם כמה שזה עצוב וכואב, גם אם הוא היה מצליח להישאר חי הוא פשוט היה צמח ואז כבר עדיף למות.

הלכנו להתקלח....דיברתי עם איינג'ל ואחרי שרובנו התקלחנו הלכנו לחדר אוכל. האוכל היה סביר – בעיקר השניצל תירס. אח"כ באו לחדר שלנו חברות מהכיתה – וויס, סמול וסאד (כי היא נראית עצובה) והן עם סימפל בחדר.אח"כ סימפל באה. דיברנו כולנו, ואז יצאנו החוצה לקריוקי. מתישהו, התחלתי לדבר עם האקס ועם ידיד שלי – למלם (כי הוא לא מזיק לא מועיל)- הוא היה איתי בכיתה בחטיבה ואנחנו יושבים ביחד באנגלית – הוא נראה קרצייה ונודניק אבל בעצם הוא חמוד. דיברנו הרבה זמן עד שלמלם אמר לי לבוא לחדר שלהם (הוא עם האקס באותו חדר). המשכנו את השיחה בחדר....לאט לאט כולם התחילו ללכת לישון....אני, האקס ואותו למלם ישבנו על המיטה של האקס, ובשלב מסויים למלם קם. אח"כ שכולם הלכו לישון – בערך בשתיים וחצי – אני והאקס נרדמנו. אני הייתי מכורבלת על חצי אחד של המיטה והוא היה על החצי השני. ברבע לחמש בערך, האקס התעורר והדליק אור קטן ובהה בי ושאל "את עוד כאן?" מלמלתי לו שכן, ומה הוא עושה ופאק מה אני עושה פה וכל הגוף כואב לי מהתנוחה שבחרתי לישון בה. ואז הוא זז ואמר לי לבוא לידו. זה היה ממש מוזר....הייתי סנטימטר ממנו והוא חיבק אותי מדי פעם וליטף אותי על הלחי...דיברנו קצת , בעיקר על איזה מישהו בחדר שנחר! אבל הנחרות שלו נשמעו כמו מסור חשמלי! אחרי שהוא נרדם ולפני שאני נרדמתי חשבתי לעצמי באיזו סיטואציה הזויה אני נמצאת – אני בחדר עם שישה בנים, אחד מהם נוחר בטירוף ואני במיטה עם האקס שלי.

היום השני – יום רביעי 19.11

דבר ראשון ללאפ שהייתה איתי בחדר, ולעוד ידיד מהשכבה שלי הייתה יום הולדת.

התעוררתי מהקולות של המש"צים. הם עושים השכמת בוקר בצורה פראית למדי – ושמעתי אותם דופקים על דלת של שני חדרים ליד. אמרתי לאקס שתכף קמים....והוא משך אותי אליו ואמר "לא.." או משהו כזה. המש"צים באו לחדר ואני מייד לקחתי את עצמי וברחתי למקלחת כי לא רציתי שהם יראו שביליתי שם הלילה. אחרי שהם הלכו, לקחתי את עצמי ועפתי מהחדר הזה. באתי לחדר שלנו, בדיוק שהמש"צים סיימו להעיר את הבנות. נכנסתי לחדר כולי עם שיער פרוע וכולם הסתכלנו עלי ושאלו איפה הייתי אבל העדפתי לא לענות באותו השלב. שתי דקות אח"כ אנרג'י באה והיא לא ממש זכרה איפה היא הייתה. על הבוקר היא ממש לא מאופסת. להפתעתי – למרות שבקושי ישנתי- היה לי כוח. התחלתי להתארגן ואחר כך הלכנו לחדר אוכל...לא אכלתי שם כלום ואז חזרנו לחדר והתחלנו להצטלם עד שיצאנו למסלול.

המסלול של הטיול היה – איום. כעיקרון – היינו צריכים לעלות על הר ואז לרדת ממנו. נכון, הנוף שנשקף פשוט מדהים – ים המלח בין ההרים. ואפילו המדריך שלנו – מורה של"ח שלימד אותי שנתיים – בכיתה ט' ובכיתה י' והוא ממש חמוד, הוא עשה לנו מדיטציה. עליי זה לא ממש עבד, אבל סתם נהניתי לעצום עיניים ולשכב מול השמש.  בהתחלה המסלול נראה סביר ונורמלי אבל היו בו כל כך הרבה עליות וירידות מפחידות. והוא גם ארוך בטירוף. הולכים והולכים ולא רואים את הסוף. ואני מאוד חלשה, אני לא בכושר ואין לי כוח פיזי בגרוש, ובנוסף השרירים שלי ברגליים היו תפוסים עוד מהמסלול של היום הקודם ומהלילה, וכל פעם שדרכתי כאב לי נורא. השילוב של זה ושל פחד גבהים משתק (אני מפחדת אפילו מגובה של מטר) הביא לכך שבסוף המסלול (הייתה ירידה) ירדו לי דמעות, כי ההרגשה הפיזית שלי הייתה נוראית, כאב לי, פחדתי ונפלתי כל הזמן על התחת.....פשוט לא יכולתי לקום עד שהמש"צ שיצא איתנו פשוט הרים אותי מהרצפה ועזר לי ללכת. רק חשבתי על זה שבית ספר רוצה להרוג אותנו ותכל'ס – המסלולים לא קלים ולא הכי בטוחים. באיזה שלב פשוט הרגשתי שמרוב פחד לא יכולתי לזוז. בסוף המסלול היה מעיין קטן ואח"כ היינו צריכים ללכת לכביש עד למקדונלדס שנמצא באזור המלונות של ים המלח. הלכנו כמה בנות לשירותים קודם ואז אני, סטאר ולאפ קנינו אוכל. אחרי שישבנו במקדונלדס הלכנו לקנות טבעות. יותר נכון אני. בגלל שיש לי אצבעות קטנות יחסית לקחתי את הטבעת הכי קטנה ומדדתי אותה והיא נתקעה לי על היד. איזו אישה שאני לא מכירה התחילה לעזור לי. בסוף הטבעת חולצה וקניתי טבעת אחרת קצת יותר גדולה.

מלבד זאת כל הכיתה כעסה על סימפל. יש ג'ריקנים וכל אחד צריך לסחוב אחד במהלך שעה בערך. וסימפל לא הסכימה לסחוב בתירוץ קלוש שהיא חלשה. זה ממש דפוק כי גם מי שחלש סחב וכולם כעסו עליה. והם צודקים. בסוף היא סחבה מחוסר ברירה אבל גם כן בקושי.

אח"כ הלכנו חזרה לאוטובוסים ובנסיעה חזרה רוב הכיתה ישנה.

חזרנו לאכסניה ובזמן שחיכיתי למקלחת דיברתי עם איינג'ל. אחרי שכולנו התקלחנו ודיברנו, הייתה מסיבה. החדר שלנו היה ממש ליד הרחבה ושמענו את הכל. כל פעם יצאתי החוצה וחזרתי פנימה. איזו אחת מהשכבה שלי לבשה חצאית מיקרו מיני וחולצה חשופה...אבל ממש! היא נראתה כמו פרוצה...לטיול שנתי זה לא מתאים הלבוש. דיברתי עם שאי במשך חצי שעה, הסתובבתי עם סימפל ועם וויס בחוץ ובין החדרים......אח"כ הלכנו למסיבה והפתעתי את עצמי והתחלתי לרקוד שם עם כולם.....היה ממש נחמד והזעתי בטירוף. אחרי שהמסיבה נגמרה, הקרינו לנו את "ילדים סורגים" אבל בקושי היו אנשים. הייתי קצת עם סימפל עד שהיא הלכה לחדר שלה, ואז גם אני התכוונתי ללכת לחדר שלי, ואז האקס ואני נפגשנו והיינו ביחד עד שתיים וחצי בערך......ואז חזרתי לחדר. אבל כולן ישנו. ואני והאקס התחלנו לדפוק על הדלת ובלונדי פתחה לי את הדלת והיא כעסה עליי...גם בבוקר קצת כעסו עליי...אבל לא התכוונתי להפריע להן לישון. הלכתי לישון עם הבגדים שלי והיה לי קר מהמזגן והרגשתי שמערכת העיכול שלי מתפחלצת.

היום השלישי – יום חמישי 20.11

התעוררנו מהרעש של המש"צים. הם העירו אותנו כל כך הרבה פעמים...בלית ברירה היינו צריכות להתארגן ולהתחיל לסדר את הכל. לסיים היה קטע מאוד לא יפה....היא הביאה איתה קרם לפנים של אמא שלה שעולה 200 ₪ והיא איבדה אותו ואז היא התחילה לצעוק ולכעוס על כולן...בעיקר על טייני. זאת בעייה שלה שהיא מביאה קרם כזה יקר לטיול ולא שומרת עליו מספיק.

המסלול הפעם היה נורמלי. היינו בשמורת עין גדי והיה ממש נחמד...היה איזה קטע שהיינו צריכים לטפס על אבנים מחליקות – לא הכי קל. שלושה ילדים היו צריכים לתת לי יד בשביל שאני אוכל לעלות, ובסוף שהצלחתי לטפס על האבנים – לא יכולתי לקום ואז פיאה היה צריך למשוך אותי למעלה. לא היו יותר מדי עליות וירידות, ובסוף המסלול היה מין מפל כזה ונכנסתי לתוך המים עד לברכיים. אח"כ נסענו חזרה הבייתה. בדרך כולם ישנו / שמעו מוסיקה עד שהגענו לאיזה מקום עם בורגר ראנץ' והייתה לנו הפסקה חצי שעה לאכול – אני וסטאר אכלנו צ'יפס.

אח"כ המשכנו בנסיעה הארוכה המתישה והמשעממת. מרוב שעמום התחלנו כמה ילדים לשיר בקולי קולות ובזיופים.

בשבע וחצי, שהגעתי הביתה, ישר סידרתי את התיק והלכתי להתקלח. חוץ מזה סימפל שלחה לי את התמונות מהמצלמה הדיגיטלית שלה, אני לא צילמתי הרבה כי במצלמה שלי היה רק סוף הסרט – משהו כמו 12 תמונות, אבל זה לא נורא כי במילא אני מתכוונת לבקש מסטאר שתצרוב לי את התמונות מהמצלמה הדיגיטלית שלה. עוד מעט אני אלך לישון....כי בקושי ישנתי.

נזקים

אני כולי תפוסה – השרירים בירכיים בעיקר, אני לא מסוגלת ללכת, כואב לי לדרוך בגלל שיש לי יבלות ואני צרודה קצת

נזקים לכלל

מישהי מהשכבה שלי (והיא גם חברה טובה של אנרג'י) חלתה. היא כולה הייתה חיוורת ונראתה חלשה...איזה באסה לה...והיא אחת כזו שממש אוהבת טיולים.

ראוי לציון

הנהג שלנו, ממש מטורף. שכל הכיתה הייתה עייפה וכולם התחילו להירדם, או שכבר ישנו, הוא התחיל לצעוק ברמקול ולהפריע. זה ממש מעצבן כל הרעש שלו – גם אם היינו ערניים.

השוס

המאבטח היה חתיך.

זה הכי חשוב.

פאנץ' ליין

"אנורקסי זה לא סקסי, שלהלהלהלה בסוף מתים"

סיכום

בסופו של דבר, היה כדאי לצאת.

שורה תחתונה

היה סוף הדרך