אני לא יודעת למה אני כותבת את הפוסט הזה. למה אני צריכה לחזור שוב ושוב ולנבור בעבר. אבל אולי בגלל העבר הזה – יש לי כל כך הרבה תסבוכים עצמיים.

אני לא כותבת את זה בשביל תשומת לב. אני לא כותבת את זה בשביל שירחמו עליי. אני כותבת את זה בעיקר בשביל עצמי. אולי בשביל להתנקות. אולי בשביל שברגע שאני אכתוב את זה ואני אתחיל לבכות, זה יהיה שחרור בשבילי.

הדיכאון שלי.

מילה כל כך חזקה.

כל כך הרבה אנשים עוברים את זה. כל כך הרבה אנשים מגיעים לבית חולי לחולי נפש בגלל זה. וסביר להניח שאולי גם אני הייתי מגיעה.

בגיל ההתבגרות, נראה שכולם עוברים את זה. לכולם יש את התקופות האלו. ואצלי זה נמשך כמה חודשים. ויש אנשים שיחשבו שזה סתם שטויות – אבל בשבילי זה לא.

אלו היו חודשים של סיוט, ואין לי מושג איך יצאתי מהם בכלל. אולי כי הכל היה בראש שלי. אולי כי הגעתי לגבי החלטה מסוימת, של לקחת את החיים שלי בידיים. כי היום אני יודעת – שלא משנה כמה עמוק אתה בתוך הבוץ – אף אחד לא יוציא אותך משם חוץ מעצמך.

זה היה לפני שנתיים. כיתה ט'. גיל 14. ולא, זה לא היה אחד מהמשברים של גיל ההתבגרות. זה לא היה אחד מאלו – כי זה נמשך הרבה זמן. תקופה שחורה וחשוכה ולא נעימה בחיי. אני לא יכולה לכתוב הכל. למרות שזה המקום שלי כאן. אני פשוט לא מסוגלת. אני כל כך לא מסוגלת. אולי כי קוראים אותי אנשים שאני מכירה ואני לא רוצה שיידעו. למרות שמי שיודע – יודע. אולי כי עדיין, אני לא יכולה להוציא את זה החוצה. כי אולי אם אני לא אכתוב אז זה לא יהיה קיים. נפשית, אני לא יכולה.

זה בגלל הרבה ולא כלום.  הרבה ריבים עם גורמים שונים והרבה מאוד אכזבות. ניסיונות התאבדות. כן, ילדה בקושי בת 14 וחצי שכותבת מכתב התאבדות ובולעת אחר כך מלא אקמולים. וזה לא היה פעם אחת. עד היום שמדברים על נושאים כאלו – אני מתכווצת בשקט. יש לי הרגשה מוזרה. אבל לא הצלחתי. למזלי. או שהייתי חזקה מדי בשביל למות, או שהייתי חלשה מדי בשביל למות. אני לא יודעת למה.

השינה, הכדורים והחוסר אכילה היו מפלט בשבילי. יכול להיות שזה בשביל לזכות בתשומת לב – תשימו לב אליי כי רע לי. אבל לא משנה מה, אף אחד לא יכל לעזור לי באותה תקופה. וגם עכשיו – שאני מרגישה ככה אף אחד לא יכול לעזור לי.

היו כאלו שהפצירו בי ללכת ליועצת, לפסיכולוג. אבל אני לא מאמינה בשיט הזה. מה, לספר לבן אדם זר על החיים שלי? מה הוא יגיד לי? אני לא רואה את עצמי הולכת ובוכה מול אנשים זרים ולא יהיה להם מה להגיד. כי אין פתרונות. לפחות לא לי.

בסופו של דבר, יצאתי מהחור השחור הזה. חזרתי לחייך, לשמוח. יכול להיות שזה בגללו. בגלל האקס שלי. וכשהוא עזב – התמוטטתי.

ועד היום נשארו לי עקבות מאז. אני מפחדת לקחת כדורים. אפילו כי באמת כואב לי הראש. אני פשוט לא מסוגלת לקחת. כי אולי התמכרתי להם והם כבר לא עוזרים לי.  כי מטבעי אני בן אדם עצוב. או שנהייתי בן אדם עצוב מאז. זה לא שאני לא צוחקת ולא שמחה. אני כן. זה לא שאני בוכה כל הזמן. או רק חושבת על דברים רעים.

זה לא ככה. זה פשוט חוזר מדי פעם. לא תמיד יש לי שליטה על זה. אולי זה בעיקר כי אני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי, ואולי בעיקר כי אני תקועה וממשיכה להכאיב לעצמי. וגם כשלכאורה הכל נראה בסדר – זה פשוט לא. כי ככה זה. ואני יודעת שיש אנשים שסובלים ורע להם יותר ממני. אנשים שבאמת איבדו משמעות לחיים שלהם. אנשים שכואב להם יותר ממני. ש"הסיבות לכאב" הן סיבות אמיתיות וממשיות ולא סיבות של סתם טיינאג'רית מפונקת. אבל פאק! יופי שהם עצובים! גם לי מותר! והכאב הוא אותו כאב. זה שיש אנשים כאלו לא אומר שאני צריכה להיות יותר שמחה ויותר מרגישה טוב עם עצמי כי להם יותר רע וקשה. ומלבד זאת- זה מרושע לשמוח כשלאחר כואב. וזה לא עוזר לי שיש ילדים רעבים בסומליה. בעצם למה סומליה? יש ילדים רעבים לא רחוק מהבית שלי.

אני מוצאת סיבות לחיות. מכריחה את עצמי. ואולי אני לא מסיימת עם זה, כי אני טובה ומדיי ואני לא יכולה למות סתם ככה להורים שלי ולאחיות שלי ולהשאיר אותם לבד.(פה התחלתי לבכות). אני לא יכולה לעשות להם את זה. סתם יהיה להם קשה והם יהיו עצובים כל הזמן.

כל "הסיפורי התאבדות" שלי שאני כותבת באים במקום המוות שלי. כולם מדברים עליי באיזה אופן. יש הרבה סיפורים כאלו – לא את כולם אני מסיימת או מצליחה לכתוב.

אני לא יודעת ממה זה נובע. כל ההרגשות האלו שבאות ככה סתם. אולי אם הייתי הולכת לייעוץ היו אומרים לי דברים כמו שיש לי ביטחון עצמי נמוך והערכה עצמית שואפת לאפס. (שואפת? היא כבר אפס). אולי כי בעצם החיים שלי ללא משמעות וריקנים ואני צריכה למצוא משהו שימלא אותם. אולי כי אני תולה את האושר והשמחה שלי בדברים חיצוניים ולא בתוך עצמי. אולי כי יש לי עוד הרבה בעיות. אבל אני לא צריכה ללכת למישהו שיגיד לי את זה. כי אני יודעת את זה בעצמי. זה לא יחדש כלום.

בשביל זה יש לי את הבלוג. הכתיבה פה, גם היא סתמית וחוזרת על עצמה (יום ראשון: הייתי בבית ספר. יום שני: הייתי בבית ספר. יום שלישי: נחשו מה? הייתי בבית ספר!), היא עדיין מקום לשפוך את הכל. מקום לפרוק את הכל. מה שאני לא יכולה לעשות ביום יום. אולי זה מה ששומר אותי שפויה.