יום שישי, שבע וחצי בבוקר, וממש לא היה לי כוח לצאת מהפוך. כל מה שרציתי לעשות זה להמשיך לישון. אבל הייתי צריכה לגרור את עצמי מהמיטה. התחלתי להתארגן, הלכתי למחשב קצת, נזכרתי שהיו לי שיעורים בתנ"ך, חזרתי למחשב.

הלכתי לבית ספר. כבר לא היה גשם, אבל עדיין היה מאוד מאוד קר.

היו לנו שעתיים תנ"ך (כתבתי חמש עמודים! המורה מדברת כל כך מהר!)  ובהפסקות ילדים מפגרים מהכיתה שלי הציקו לי ולסימפל והם גם צחקו על האקס שהוא נכנס לכיתה שלי...אבל רוב הזמן הם פשוט הציקו לי ולסימפל וצחקו מכל מיני דברים מוזרים. אני כל כך שונאת אותם! הם כאלו ילדותיים, דוחים ומפגרים. נראה לי הם ימותו בתולים ולבד.

אחרי תנ"ך היה שיעור חינוך. המורה התחילה לדבר על איידס ואיך אפשר להתגונן (מסקנה: אנחנו התלמידים מבינים יותר ממנה) ולאט לאט זה גלש למה אנחנו עושים ביום שישי ולאיפה אנחנו יוצאים. זה היה ממש מצחיק.

יצאנו מן השיעור (היא שיחררה אותנו יותר מוקדם) והמסדרון היה ממש שקט...ראינו בנות מהכיתה המקבילה מחובקות ובוכות. לא הבנתי מה קרה....שאלנו מישהי שהייתה שם מה קרה...והיא אמרה שאצל ילדה מהכיתה שלהן גילו סרטן. (הן חברות של אותה ילדה). ששמעתי את זה קפאתי על המקום. אני לא מכירה אותה אישית...היא לומדת איתי מתמטיקה. אני לא מכירה אותה, אבל התחשק לי לבכות באותו רגע. זה כל כך מפחיד. כי זה תמיד היה רחוק ממני. אבל עכשיו זה כל כך קרוב. זה פשוט נורא. אני יודעת שיש לה גידול סרטני, אבל אני לא יודעת איפה. שמעתי "ריאה" אבל אני מקווה שרק דמיינתי ואין לה סרטן ריאות. אלוהים, תעשה שאין לה סרטן ריאות. אני מקווה שהיא תצא מזה. אני מקווה בשבילה שהכל יהיה בסדר. זה פשוט מפחיד...כי מסרטן גם מתים.

אחרי ששמעתי את זה.... פשוט הרגשתי כל כך עצובה. גם השמיים היו אפורים והיה יותר קר.  באותה מידה, גם אני יכולה לקבל סרטן. ויש לי היסטוריה של סרטן במשפחה.  לאמא של אבא שלי היה סרטן, שגרם לה לסבל והרג אותה לאט לאט, אבל היא נפטרה לפני שנולדתי. (קוראים לי על שמה. בערך. מהאותיות שבשם שלה הרכיבו את השם שלי).

את אחרי הצהריים של יום שישי העברתי בשינה, טלוויזיה וראיתי סרט נורא נחמד "יחסים מסוכנים". בערב, דיברתי עם סמארט באיי סי קיו וניסינו לחשוב מה לעשות. חלק הלכו לבאולינג, אבל לא ממש היה לשתינו חשק לבאולינג, איינג'ל לא רצתה לצאת בכלל וסימפל רצתה שנבוא אליה או שנלך למועדון. כמה מגוחך. מתי סימפל תבין שאני לא הולכת לשום מועדון כי : א. אמא ואבא לא מרשים (אני יודעת שזה מגוחך אבל זאת האמת) ב. אני לא מתה על מועדונים ג. אני שונאת את המוסיקה ששמים במועדונים .

הוחלט לבוא אל סימפל. בנוסף לסמארט ואליי סימפל הזמינה ילדה מהכיתה שלנו: סאד. (כי היא נראית עצובה). היא גרה ממש בית לידי, אבל אנחנו לא ממש חברות. זה דווקא היה נחמד אם היינו חברות. אבל אני לא מתחברת עם אנשים מהר. לוקח לי זמן להתחבר אל אנשים ולהיפתח אליהם. ואני לא מרגישה בנוח עם כולם. בכל אופן, אני לא יודעת ממתי היא וסימפל נעשו חברות....כנראה שבגלל שהן היו יחד בחדר בטיול השנתי.

עד שהלכתי דיברתי עם בריין באיי סי קיו – הוא סיפר לי חוויות מהטיול השנתי. הוא דווקא לא ממש נהנה שם. שמעתי כבר סיפורים מכולם...ושמעתי ששאי רקד. זה פשוט השוק של חיי. הוא לא טיפוס כזה...שרוקד. והוא עוד רקד עם מישהי שממש אין להם כל קשר! אני צריכה לדבר איתו. לא דיברתי איתו כל כך הרבה זמן. הידיד הכי טוב שלי....ולא דיברתי איתו שבוע.

בערך בעשר יצאתי מהבית. לבשתי סריג שחור, גרביים עד הברך, מעיל, כובע, כפפות ואת הג'ינס שאני הכי אוהבת – אפילו שהוא יותר מדי נמוך, אבל הוא יושב עליי יפה. הוא מקטין לי את התחת. אני לא כל כך שונאת את הגוף שלי. הצורה שלו יפה...אבל הייתי רוצה פחות שומנים. וחזה יותר גדול. זה לא שאין לי חזה...יש לי. אבל לאמא שלי יש חזה גדול – וגם לי היה אמור להיות. אבל אין לי. לא ירשתי את הגנים הנכונים. 

שהגעתי אל סימפל הבייתה סאד הייתה אצלה וסימפל הייתה במקלחת. חיכינו עד שהיא תצא. לקח לה זמן להתלבש. אח"כ סמארט הגיעה ואמא של סימפל יצאה. הלכנו למטבח ואכלנו עוגה (העוגה של אמא שלי יותר טעימה! אחחח אני כזו פולנייה לפעמים...) ואח"כ חשבנו איזה סרט לראות. סאד הביאה סרטים בדי וי די. למען האמת...אף אחד מהם לא היה מי יודע מה. אני וסמארט רצינו לראות "אין כמו אלבמה" אבל סאד וסימפל לא ממש רצו. פתחנו את המיטה של סימפל וככה היה לנו יותר נוח לשבת. בסוף הוחלט לראות את "יחצן המסיבות". סרט בסגנון אמריקן פאי. אני שונאת את הסרטים האלו! פשוט לוקחים סקס, עירום, בדיחות ומילים גסות, טמטום וגועל נפש מערבבים ביחד ומתקבל משהו יותר רדוד מים המלח. אני לא מבינה מה אנשים מוצאים בסרטים האלו. בערך באמצע הסרט איינג'ל שלחה לי הודעה ואז הלכתי למטבח והתקשרתי אליה. דיברנו שלושת רבעי שעה. על חשבוני. אני לא רוצה לקבל את החשבון פלאפון....אבל הרבה זמן לא דיברנו. אבל אני רגילה לזה. אני בקושי מדברת / רואה עם/את שתי החברות הכי טובות שלי. הכל בגלל הבית ספר והמבחנים. את סטאר איכשהו אני רואה ומדברת איתה מדי פעם כי אנחנו באותה כיתה, אבל איינג'ל לא איתי בכיתה – לא ב"גוש" שלי בכלל. זה פשוט נעשה מעצבן.

סיימתי לדבר וחזרתי בדיוק לסוף הסרט. הללויה. אח"כ התחלנו לראות את "אין כמו אלבמה" וסמארט הייתה צריכה ללכת באמצע – וזה חבל כי סרט שהיא רצתה מההתחלה. הסרט היה ממש חמוד, קצת קיטשי. אחרי הסרט כבר היינו עייפות...אבל החלטנו לראות את "הגורו" ובאמצע הסרט סימפל נרדמה. ממש אהבתי את הסרט! חזרתי בארבע וחצי הבייתה. אבל לא יודעת מתי נרדמתי...כי לא הצלחתי להירדם.

היום התעוררתי בשתיים. צחצחתי שיניים, אכלתי קצת מהסלט שנשאר מאתמול וכמה טוסטים. כמה דקות אחרי שסיימתי לאכול ושנייה לפני שנכנסתי למקלחת ההורים שלי חזרו מ- איפה שהם לא היו. נכנסתי להתקלח ואמא שלי שאלה אם אני רוצה לאכול ארוחת צהריים. ושאני אסרב לאוכל? מה פתאום?! (אבל באמת הייתי עוד רעבה....). אחרי האוכל התחלתי לעשות שיעורים בתנ"ך, ושעברתי בחדר של אחותי כדי לקחת קסוטו, ראיתי שאחותי רואה את הסרט "אלכס חולה אהבה". אז ישבתי לראות. הסרט הזה מצחיק אותי כל פעם מחדש. וחוץ מזה שרון הכוהן (שמשחקת שם את דודה לולה והיא גם שיחקה בלחיי האהבה) הייתה עם אמא שלי בכיתה. את השיעורים בתנ"ך עשיתי בהפסקות הפרסומות. אחרי הסרט ניסיתי לעשות שיעורים במתמטיקה, אנגלית וביולוגיה. אבל מתמטיקה – לא ממש זכרתי איך פותרים את התרגילים, אנגלית – הייתי צריכה לקרוא איזה סיפור והוא כל כך משעמם וביולוגיה – לא היה לי כוח לחשוב. אז ויתרתי והלכתי לראות עוד טלוויזיה.

וזהו.

ויש לי להתחיל לעשות דו"ח בביוטכנולוגיה. ואין לי כוח.......