הבוקר של היום הזה, התחיל מוקדם מדי. מוקדם מדי בשבילי. לא, לא קראתי את הארי פוטר כל הלילה – קראתי רק 11 פרקים.
אבל לא הייתה לי ברירה והלכתי לבית ספר, כי אמא ואבא לא הרשו לי להבריז.
היו שעתיים תנ"ך ש:
1. כתבתי המון.
2. עברתי מקום. בדר"כ אני יושבת ליד סימפל ומלפנינו פיאה. הקטע הוא, שהם כל הזמן רבים ומציקים אחד לשני. זה ממש נורא, מזכיר לי ילדים בגן חובה. כולם אומרים שבסוף הם יתחתנו. אני מתארת לי את חיי הנישואים שלהם. משעשע. הריבים האלו תמיד משעשעים אותי, אבל לא שהם מעיפים את השולחן (השולחן שלי ושל סימפל). אז לכן עברתי מקום בהפגנתיות ליד לאפ. ונשארתי שם. פיאה העיף לסימפל את השולחן. ועד שהמורה לתנ"ך באה השולחן היה על הרצפה ואף אחד משניהם לא הרים אותו. מצב דומה היה בשבוע שעבר. המורה ציוותה על פיאה להרים והוא סירב. כי למען האמת – זאת סימפל אשמה. ואז סימפל הייתה צריכה להרים בעצמה את השולחן – אבל לא, למה שהיא תעשה זאת? היא ביקשה מסמול שתעזור לה. לפעמים, אני חושבת שאני נמצאת בגנון.
- אני שונאת מש"צים. ויסלחו לי המש"צים שקוראים את זה. מאחר ואנחנו בפיגור רציני בחומר בתנ"ך, ויש לנו בגרות השנה – המורה שלנו שבדר"כ לא מלמדת מחוץ לשעות בית ספר, אמרה שהיא תעשה שעתיים השלמות חומר ביום הראשון של חופש חנוכה. אבל מסתבר שיש כנס מש"צים או לא יודעת מה – משהו שקשור בהם והם לא יכולים להגיע. וזה אפילו לא חצי הכיתה, המש"צים. אז מסתבר שכמה מש"צים, הלכו להנהלה, ואיכשהו יצא שההנהלה אוסרת על המורה לעשות את השיעורי השלמות בימים שהמש"צים לא כאן. אז המורה התעצבנה והחליטה בכלל לא לעשות שיעורי השלמות. זה פשוט מעצבן! לא שאני עד כדי כך אוהבת תנ"ך, אבל יש לי רצון כלשהו להצליח בבחינה ויש המון המון חומר – ראיתי כבר את החומר, ואין סיכוי שנספיק אותו. זה ממש מעצבן, שכל הכיתה נדפקת רק בגלל כמה אנשים שזה מתנגש להם עם התוכניות. ארג.
אחרי תנ"ך, בשיעור חינוך, באה המד"נית לכיתה שלנו, בפעם הראשונה. ואני חושבת שגם האחרונה. הילדים בכיתה שלי לא נתנו לה לדבר. כל הזמן מישהו היה חייב לדבר/להעיר משהו. לפעמים נדמה לי שאני נמצאת בכיתה טיפולית, עם אנשים שיש להם הפרעות התנהגותיות. המד"נית ניסתה להסביר על צו ראשון. היא לא סיימה ממש להסביר. יש לי עוד זמן – עוד כמה חודשים, אבל סימפל כבר הודיעה לי שהלכנו הביתה שהיא לחוצה ולא רוצה ללכת. נו באמת. מה יש לה להיות לחוצה? הרי כל מה שבוחנים שם...זה היא. זה לא מבחן שהיא צריכה לחרוש אליו או משהו כזה. אני כבר דיי יודעת מה אני רוצה להיות בצבא. בחיל הים. רוב המשפחה שלי הייתה שם (מצד אמא שלי. אבא שלי היה בשיריון). ואני יודעת, שיהיו לי פרוטקציות. לא, סתם. זה נראה לי הכי מעניין. אפילו שאבא שלי אומר שבסוף אני אהיה קצינה. סה"כ אני מקווה לקבל תפקיד טוב (יסדרו לי! סתם סתם בצחוק)....אבל יש לי עוד כל כך הרבה זמן לחשוב על זה..... קודם שאני אקבל צו ראשון בכלל.
את רוב אחר הצהריים שלי היום, בערך שבע שעות,(למעט שלוש הפסקות: מקלחת, ארוחת צהריים וטלפון מסימפל. אבל נפנפתי אותה דיי מהר) העברתי בקריאה של הארי פוטר. וגם סיימתי אותו. הספר פשוט – וואו! באמת שווה את השבע שעות שבהן ישבתי במיטה שלי, ועכשיו כואב לי כל הגוף כי לא שיניתי תנוחה. כאמור, ספר מדהים. אני חושבת שאני אתחיל לקרוא אותו שוב.
והיום...היום נשארתי בבית.
דבר ראשון, הייתי צריכה לשמור על אחותי הקטנה. נכון, היא בת 11 עוד פחות מחודש, אבל לא רוצים להשאיר אותה לבדה. ההורים שלי ואחותי האמצעית יצאו, והם יוצאים הרבה פחות ממה שאני....ולכן נשארתי לשמור עליה. במילא, לא היה מה לעשות. לאיינג'ל שוב לא היה מצברוח, סימפל הייתה שקועה בשיחה עם איזה אקס מהעבר והיא דיי נפנפנה את סמארט בטלפון.
אז דיברתי עם סטאר לפרקים באיי סי קיו (עד שהיא נעלמה. או הלכה. לא יודעת מה נסגר) ועם סמארט באיי סי קיו, עד שהיא הלכה לבדוק את הטלוויזיה החדשה שלהם.
ובנתיים עשיתי עיצוב חדש – לקח לי המון זמן להחליט על גוונים, וניסיתי הרבה הרבה עיצובים עד שהחלטתי על משהו. אבל אני אוהבת את הכחול הזה. עד שיימאס לי.
ההורים שלי חזרו לא מזמן.
ואני חושבת שתכף אלך לי לישון...כי אני הרוסה מעייפות.
נ.ב. אני מדברת עם בריין והוא דיי בשוק מזה שסיימתי כל כך מהר לקרוא את הארי פוטר.
כינוי:
.Fake Reality
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
