האמת, אני לא ממש יודעת מה אני אמורה לכתוב. רק שקשה להאמין שהזמן עבר כל כך מהר.

אני עוד זוכרת את הפוסט הראשון שלי, את השנה הראשונה שלי כאן, בישרא.

דרך המקום הזה הכרתי אנשים מדהימים, שחלקם כבר נמוגו ואינם.

פעם נתתי חשיבות עצומה למקום הזה, היום כבר פחות.

למרות החשיפה, בעיקר החשיפה העצמית בתמונות, אני יותר מצנזרת. יותר שומרת לעצמי דברים. לא רק כאן בכתיבה, אלא גם בחיים האמיתיים.

ולמרות שחצי שכבה שלי עלתה לי על הבלוג, ולמרות שאני יודעת שאנשים מהמשפחה שלי עלו על הבלוג (שזה כבר יותר מטריד, אבל מה אני יכולה לעשות), עדיין זה נשאר מקומי הקט, לשפוך את הלב מדיי פעם.

לא אכפת לי, שיקראו, שלא יקראו, לא מעניין אותי מי קורא, כי גם ככה כל מה שכתוב פה לא סודי יותר מדיי, כמו פעם.

לפני שנה כתבתי ש"מפחיד אותי שמישהו יידע עליי  כל כך הרבה". היום זה כבר לא משנה.

מנצלת את הבמה להודות לכל מי שקורא פה. לכל אלו שמגיבים.

וואו, זה הפוסט ה-714, תראו כמה אפשר לזיין את השכל.

פייק.