בשש וחצי היום, שהשעון המעורר שלי צפצף, לא היה לי כוח לקום. היה לי יותר נעים להתחפר מתחת לשמיכה ולא לקום משם. רק בשבע הכרחתי את עצמי לקום. יופי, זה השאיר לי חצי שעה להתארגן. היום נסענו למכון לחקר הימים והאגמים בחיפה, ות'אמת....רק המחשבה על זה גרמה לי לרצות לישון.

בסוף, איכשהו הצלחתי להתארגן בזמן.

בשבע וחצי התקשרתי לסטאר בשביל לשאול אותה איפה צריך להיות. אבל היא לא ענתה. אז התקשרתי לסימפל וקבענו שנלך ביחד.

בחוץ היה מזג אוויר נעים – ריח של אחרי הגשם.

הגעתי לסימפל ובמפתיע היא הייתה מוכנה בזמן. הלכנו לבית ספר...הגענו לאיחור ולמקום שבו היינו צריכים להיפגש וחיכינו לשאר התלמידים. רוב התלמידים היו שם. אחרי עשר דקות בערך עלינו לאוטובוס. ישבתי ליד סטאר בספסל הלפני האחרון. רוב הזמן הבנות שהיו מאחורינו דיברו על איזה מתנה אחת מהן תקנה לחבר שלה. זה עשה לי צביטה קלה בלב (כן, אני מרירה ומתוסכלת שאני לבד ואני לא מסוגלת לפרגן). הנסיעה הייתה פשוט איומה כי היא רק גרמה לי להרגיש עוד יותר לא טוב, וחשבתי שאני הולכת להקיא.

הגענו למכון....הבניין שלו ממש מכוער. לפחות יש להם נוף יפה – הים.

בתחילה עשו לנו הרצאה על המכון ועל המחקרים שיש שם. דווקא לא היה כל כך משעמם. הם עושים כל מיני מחקרים על אצות.

אחר כך, הייתה הפסקת אוכל, ואז התחלקנו לשלוש קבוצות. שתי קבוצות היו במעבדה וקבוצה אחת הייתה בסיור. אני הייתי בקבוצה של הסיור. דווקא היה סביר...אבל לא ממש הקשבתי למה שנאמר. אפילו נגעתי באצות, ויש להן מגע נעים בצורה מוזרה.

אחרי הסיור.....ישבנו בקפיטריה והיינו צריכים לחכות לשתי הקבוצות האחרות, שהתעכבו.

אחרי הרבה זמן שחיכינו נכנסנו גם אנחנו למעבדה. שוב, לא ממש טרחתי להבין ולהקשיב מה אנחנו עושים שם.

העיקר שזה נגמר.

בנסיעה חזרה הרגשתי עוד יותר מגעיל ונורא. רק רציתי שמישהו יגאל אותי מייסורי.

באתי הבייתה, והייתי צריכה ללמוד למבחן בלשון. אבל לא עשיתי את זה. הלכתי לישון במקום. אני אלמד. מתישהו. אני כל כך לא מרגישה טוב. הראש שלי כואב ויש לי בחילה איומה...אני לא יכולה לאכול כלום כי אז הכל עולה לי למעלה.

אה ואמא שלי התקשרה מניו יורק!