אז למרות כל החששות, אני עובדת מן המניין.

ביום חמישי הייתה לי התלמדות אחרונה, הייתי עם בחורה חדשה, שעובדת בסניף אחר, והיה לי כזה כיף איתה, היא כזו חמודה. באתי בשבע בבוקר, עד השעה אחת עשרה בערך, ואז הלכתי למשרד של אמא, ובשתיים וחצי חזרתי לעבוד שוב.

אני, הקטנה, לבד עם הדוכן.

היה בסדר, באו אנשים ושירתתי אותם כמיטב יכולתי, זה דווקא היה נחמד.

הקטע המעצבן היה בסגירה, צריך להכניס את הכל לדוכן, לנעול, לפרק את המכונות ולנקותן, וכמובן שכל זה לקח לי זמן, כי בדיוק אחרי שניקיתי את המכונת קפה ביקשו ממני קפה, ועד שהצלחתי לפרק ולהרכיב, והמנעולים לא ננעלו לי משום מה, והיה לי באלגן איום וחשבתי שאני משתגעת. שעתיים וחצי לקח לי לעשות סגירה.

ובנוסף, אני צריכה לקחת את הקופה במו ידיי ולנעול אותה במחסן. והקופה כבדה. מאוד. כל הגב שלי תפוס, ואני כל הזמן כמעט נופלת איתה מרוב שזה כבד.

ביום שישי עבדתי שוב, זו משמרת אחת, פתיחה וסגירה ביחד. היה יותר טוב, גם הסגירה לקחה לי פחות זמן.

אני מעדיפה לעשות פתיחה.

עשיתי גם לבוס שלי רשימה של דברים שצריך. כל דבר קטן שיש לי בו ספק – אני מתקשרת אליו. אני רואה שמשהו חסר – אני מתקשרת. אני לא רוצה לפשל. הוא בוס טוב, אבל מצפה ממך להמון, ואני לא רוצה לאכזב אותו. הוא בא מדיי פעם, וכל הזמן מתקשר לשאול איך הולך.

אני מרגישה טוב שיש לי אחריות כזו. אני מרגישה שאני מועילה, שיש לי יכולת. אני מרגישה שאפשר לסמוך עליי.

אני מרוצה.

יש אנשים קבועים, ואני מפטפטת איתם. תמיד נחמד לקבל פידבקים. איזו אישה אחת אמרה לי שאני ממש נשמה טובה וחמודה, ואמרו לי שהכנתי קפה נהדר, ושיש לי חיוך אמיתי.

ואני מאוד מוחמאת. גם אם יש אנשים פחות חמודים, אני מנומסת לכולם. מחייכת לכולם, אומרת "בבקשה" ו"תודה" לכל אחד. יש גם טיפים. למרות שאני עובדת בדוכן (זה דוכן בתוך מגדל כזה עם סופרפארם, בנק, משרדים וקופת חולים), אני עדיין מגישה לאנשים, ואתם לא יודעים איזו עבודה קשה זו. בפעם הבאה שאתם נמצאים במסעדה, בית קפה, או משהו כזה, תשאירו טיפ. באמת, זה נותן הרגשה טובה.

הרווחתי 36 ש"ח ביומיים מהטיפים. זה סכום טוב יחסית לעובדה שאני לא בדיוק ממלצרת.

מחר משמרת בוקר רק.

זה נחמד.

הפעם אסדר את הכל מהר, בפעם שעברה באו אנשים עוד לפני שהוצאתי את הקופה.

מחר דבר ראשון להוציא מהמחסן קופה.

יש איזה איש מבוגר, נראה לי בן 100 שכל פעם יושב. הוא מדבר איתי כל הזמן, ולוחץ לי את היד. מעניין אם הוא יבוא מחר בבוקר או אחה"צ.

אני חושבת שהוא בא פעמיים ביום.

אני שמחה מהעבודה הזאת. אין לי רגע לנשום, וזה טוב. גיוס בעוד שלושה חודשים. אלוהים, כל כך קרוב.

אז כן, יהיו לי מדים לבנים (טוב נו, רק בטקסים, אבל גם מדי א' הרגילים של חיל הים הם יפים!).

מצד אחד אני מאוד רוצה להתגייס כבר. יש לי מוטיבציה, למרות שאני הולכת לעשות תפקיד פקידותי. אבל תכלס, כל התפקידים לבנות מלבד תפקידים מבצעיים ותפקידי הדרכה, הם פקידותיים.

זה לא משנה.

מה שחשוב זה המפקדים והאנשים.

אני קצת חוששת. חוששת ממסגרת חדשה. מלהיות רכוש צה"ל. אני לא אוהבת להיות רכוש של אף אחד.

אבל שדיברתי עם רועי, הבנתי שלמרות שלא הכי כיף לו בעולם, עדיין הוא צוחק אח"כ על כל מיני דברים. אז זהו, אני אצטרך להסתכל על הכל בצורה מצחיקה.

כן, מהדקת קשרים.

רועי בא אליי אחה"צ ביום שישי. לא רוצה לאבד אותו לטובת צבא.

פגישה עם מורני, הילה והמון ספגטי בנאפיס. שומרת על קשר כמה שאפשר.

זה יהיה בטח נחמד אם כולנו יום אחד ניפגש על מדים ברכבת של יום ראשון בחזרה לבסיס, או ביום שישי בבוקר הבייתה.

קצת מאבדת אחרים.

לא יודעת עוד מה איתנו ומה יהיה.

נקווה שיהיה בסדר.