איכשהו אני מוצאת זמן לכתוב כמו שצריך. אני הרוגה מעייפות וקופאות לי האצבעות.

העבודה מתישה אותי, זאת אומרת זה כסף טוב, ואני נהנית, אבל ככה אני, מתלוננת על כל דבר.

השבוע כל יום עבדתי משבע עד ארבע. וזה לא שבארבע אני הולכת הבייתה. לא, צריך לעשות סגירה של המקום, וזה לוקח שעה וחצי בערך.

ביומיים האחרונים בא בחור להתלמדות, חמוד ביותר, והסגירה לוקחת פחות זמן. מיום חמישי אני אוכל לסיים שוב בשתיים כל יום, אני מתגעגעת לאכילת צהריים כמו שצריך. ולשינה נורמלית.

ביום חמישי חטפתי כוייה באצבעות יד שמאל, מחלב רותח. זה היה מאוד לא נעים וכואב.

לקחו אותי לקופת חולים וחבשו לי את היד.

היום באה איזו פוסטמה אחת. היא ביקשה שאני אכין לה שוקו. הכנתי. טענה שיש יותר מדיי קצף. הכנתי שוב. היא טענה שזה קר והכל חלב ואין שוקו. ועשיתי את זה בסדר גמור. טעמתי ואמרתי לה שלי זה חם בפה ואני מרגישה טעם של שוקו. היא דיברה לא יפה, והחזירה את השוקו. פשוט פוסטמה עם קול מעצבן. אבל לא אמרתי כלום, הלקוח תמיד צודק, גם אם הוא לא צודק בכלל. יותר חשובה לי העבודה מלהתווכח עם הטיפשה הזו. מעצבן אותי שממש ממש נפגעתי ממנה. כולם שם אוהבים אותי. אני מדברת כמעט עם כולם, ונהנית מזה. יש את הזקן הקבוע שאפילו הזמין אותי לארוחת צהריים. והיום איזה מבוגר שבקושי מדבר עברית כל כך התלהב ממני שהוא אפילו הראה לי את התפרים מברזל על הרגל שלו. (זה נראה כאילו ברזלים תפורים לו על הרגל).

גם עצבן אותי שבאתי בבוקר, וראיתי שהשאירו לי את החלב. אבל מה, בשתי שקיות היה חור, והכל נזל. עצבן אותי שמבקום לתקתק את הפתיחה של המקום (ולא, זה לא כזה קל ופשוט כמו שאנשים נוטים לחשוב) הייתי צריכה לנקות את הכמויות חלב האלו.

אבל אני הכי התעצבנתי על הפוסטמה. הלוואי שתשתה שוקו ושהלשון שלה תכווה מרוב שהוא יהיה רותח, ושהיא תקיא מרוב הטעם של השוקו. זה העונש המתאים.

טיפשה שכמותה.

אה, שדרגו לי את המכשיר סלולרי. עכשיו יש לי נוקיה 3100. קטן, חמוד ורעשני.