ליל  ה- 31 בדצמבר. אני באופן אישי לא חגגתי, אלא ביליתי בכיף במיטתי.

למחרת, באופן מפתיע באו אנשים לבית ספר. אני ציפיתי שיהיו הרבה פחות ממה שהיו.

חוץ מזה, אמא שלי חזרה באותו יום הביתה מארה"ב. אני יכולה לומר, שהזמן הזה עבר מאוד מהר. הייתי נורא עייפה ורציתי לישון אבל לא יכולתי כי הייתי צריכה לסדר את הבית. למרות ששמרנו על סדר וניקיון – עדיין היה צריך לסדר אותו. אני ואחותי הקטנה הכנו לאמא שלי שלט "ברוכה הבאה".

בערב, אמא שלי חזרה. היא כמעט חנקה אותי עם החיבוק שלה. כמובן, שלמרות שהיא נהנתה, עדיין לא היה לה קל שם. ובעיקר לסבתא שלי. כל ההתרגשות הזאת העלתה לה קצת את לחץ הדם. אמא שלי סיפרה כל מיני סיפורים מצחיקים (במהלך כל הסופשבוע) ואמרה שהאוכל שלהם מגעיל, האמריקאים זה עם מטומטם והכל אצלם פוזות ו"שואו אוף", ולוס אנג'לס מכוערת וניו יורק מדהימה. דודה שלי ככל הנראה תישאר שם....יש לה שכל. אין לה בשביל מה לבוא ולחיות כאן. ועכשיו לדבר המעניין באמת – המתנות שלי: שוקולדים (לא מי יודע מה), טובלרון, קופסה קטנה ורודה עם ציור של "הלו קיטי" עם סוכריות בתוכה (לסוכריות יש טעם של רעל. אז זרקתי אותן והשארתי את הקופסה), כל מיני סבונים שעושים לכבוד הכריסמס עם תמונות סנטה קלאוס, כפפות, כמה זוגות עגילים, נעלי ספורט סקצ'רס – מדהימות בצבע תכלת! וטלוויזיה! ומצלמה דיגיטלית! (שאותה נקבל יותר מאוחר כי צריכים לשלוח לנו אותה לארץ) אבל זה בשביל הבית.... וכמובן האחיות שלי קיבלו מתנות ואמא שלי קנתה כל מיני דברים לבית. ועכשיו אמא בבית וזה יותר נחמד.

יום שישי – בבי"ס לא היה משהו מיוחד חוץ מזה שהיינו צריכים למלא איזה שאלון בקשר לאלימות ולסביבת בית ספר.

ישנתי בצהרים – עד שסימפל העירה אותי. חשבנו מה לעשות באותו יום. ילד אחד מהשכבה שלנו, לא סליחה, ידיד שלי – למלם (כבר כתבתי עליו. פירוש השם: לא מועיל לא מזיק) שאני מדברת איתו הרבה בבית ספר, שיושב לידי בשיעור אנגלית, שהייתי איתו רוב הטיול השנתי, עשה מסיבת יום הולדת והוא לא הזמין אותי ואת סימפל. והוא הזמין את כל החברים שלנו! איזה חוצפה! את האמת נפגעתי. הוא אפילו הזמין את סמארט ואת שאי וניים שיש לו איתם פחות קשר מאשר איתי. בסוף החלטנו אני וסימפל להיפגש ביחד שתינו ולנסות לא להרגיש יותר מדי דחויות.

בערך בתשע הגעתי אל סימפל. היא הייתה עסוקה בלסיים שיעורי בית. איינג'ל שלחה לי הודעה אם אני באה אל למלם. התקשרתי אליה ואמרתי לה שלא כי הוא לא הזמין אותי. היא הייתה דיי בשוק. היא אמרה שהוא בטוח שכח. יופי לו שהוא שכח אני נעלבתי. סיימנו לדבר ואז סטאר שלחה לי הודעה. התקשרתי אליה ואז היא התקשרה אליי. היא אמרה לי ללכת אל למלם ביום ראשון ולשאול אותו מה הוא עשה ביום שישי. אבל אני לא כזאת. אני לא רוצה שהוא ירגיש רע בגלל שאני מרגישה רע. אין לי מושג אם להתנהג כרגיל או לא. וזה לא מעניין אותי שהוא שכח – אני נפגעתי. מה אני עד כדי כך לא חשובה ששוכחים אותי?! אפילו האקס הלך לשם ואני לא!

אחרי שסיימתי לדבר אני וסימפל הלכנו לסלון ועשינו מרתון סרטי דיסני. (אני הבאתי את הקלטות. יש לי סטוק קלטות של סרטי דיסני). אני מכורה לסרטים האלו – הם פשוט מדהימים. אין לי בעיה לראות את זה גם עכשיו שאני "גדולה" ואין לי בעיה לראות אותם גם כשאהיה בת 80. התחלנו עם "במבי" כי סימפל לא ראתה את הסרט אף פעם. כמובן שבכיתי בו קצת. ואז ראינו "פוקהונטס" – הסרט שאני הכי אוהבת. וכמובן גם בו בכיתי. אח"כ עברנו לסינדרלה ובסוף ראינו את "אצבעונית" (אבל זה לא של דיסני). עכשיו אני מורידה כל מיני שירי דיסני. סימפל נרדמה באצבעונית ועד שהערתי אותה ועד שהיא הבינה איפה היא ומה קורה לה.... והייתי צריכה ללכת בארבע בבוקר לבד. בחושך. הרחוב שלי שקט אבל עדיין זה מפחיד כל השקט הזה. התקשרתי לסטאר כי הייתי בטוחה שהיא ערה. אבל היא לא ענתה לי. וחוץ ממנה בטח כולם ישנים. בסוף היא חזרה אליי כשכמעט הייתי בבית.

היום התעוררתי ברבע לשתיים, ואחרי שאכלתי צהריים והתקלחתי והכנתי שיעורים באנגלית נתקפתי שעמום. אז החלטתי לעשות לחדרי מהפך.

הוצאתי כל מיני דברים ישנים מהארון ומהחדר – עבודות מכיתה ז', מחברות גיאומטרייה מכיתה ח', איפור ישן....כל מיני דברים שאני לא צריכה ולא אצטרך וסידרתי את החדר קצת שונה. הייתי צריכה לזרוק ארבע שקיות אשפה גדולות וכבדות!

אבל זה היה נחמד.