לאחרונה לא טוב לי. אני מרגישה שהכל מתפרק לי בידיים, מתמוסס בין האצבעות.

אני נראית מזעזע.

השיער שלי נראה חסר חיים, העור בצידי האף מתקלף. אני אוכלת כל הזמן, וכואבת לי הבטן.

אני מרגישה שבא לי לישון כל היום.

אני יודעת שאני צריכה לעדכן פה קצת.

אז היה חנוכה. לקחתי את אחותי לשני סרטים – חתונת הרפאים והארי פוטר. משניהם נהניתי מאוד.

רכישות חדשות – חזיות חדשות, שתי פיג'מות.

העפתי גם את השולחן מהחדר שלי, סבא משפץ לי שידה, אני מחכה שתהייה מוכנה.

הילה התגייסה.

יצאנו כמה חברים לבית קפה לכבוד זה. אני לכבוד הגיוס לא עושה כלום. לוקחת את הפקלאות שלי וזהו. לא צריך לעשות עניין, זה לא שאני נוסעת לחו"ל לשנתיים ולא חוזרת.

אני כאן, רק בצבא.

יום לפני הייתי אצלה. באו גם מורני ועוד ידיד שלה. הוא דיי מעצבן. מאז שאני מכירה אותו הוא פוזאיסט כזה, אחד שתופס מעצמו. ונכון, הוא בחור שנראה טוב והכל, אבל חלאס! יש בחורים הרבה יותר יפים ממנו. ועכשיו הוא פרח טייס – אז בכלל הוא תופס מעצמו.

הוא משום מה חושב, עוד מאז התיכון שאני ורועי חברים. בהתחלה זה היה משעשע, עכשיו זה מציק.

בכל מקרה, עצוב לי ובודד לי.

היא כל כך רחוק (הבסיסים של חיל האוויר הארור הזה. לא יכולים להיות קרוב לבית?).

ועצוב לי.

לא הולך לנו טוב. בכלל לא. בעיקר בזמן האחרון, אנחנו לא במצב טוב. והכל בגללי. אני רגילה להרוס דברים. לי רע, לו רע, ובכנות – אני חושבת שהוא יבין שאני לא שווה כלום והוא יעזוב אותי.

אני קוברת את עצמי בספרים, ומתעטפת בשמיכות ובבכי.

נמאס לי לאכול כמו בהמה.

ואני לא רעבה כל כך. אני סתם אוכלת.

וזה מציק.

אח"כ סתם כואבת לי הבטן.

אני רוצה שהכל יעבור.

אני רוצה לישון עד שזה ייפסק, כי אני יודעת שאפול.

נדמה לי שהיא חוזרת.

ככה היא.

מנצלת את ההזדמנות הראשונה לחזור.

אין לי כוח להילחם.

אין לי כוח לכלום.

רוצה חיים אחרים.